תשע מכות כואבות ומשפילות ספג פרעה הרשע, מהאוויר, מהים, ומהיבשה, והנה הגיעה שעת ההכרעה המכה העשירית- "מכת בכורות",  לפני בא מכת ההכרעה  צווה משה רבינו :  "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב".("וארא" י"א, ב) מבאר רש"י: "אין נא אלא לשון בקשה - בבקשה ממך- הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק - אברהם: 'ועבדום וענו אֹתם' (בראשית ט"ו, י"ג) קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול' (שם, יד) לא קיים בהם?!".           

רבים מהמפרשים תמהים תימהון גדול  על פשר צווי זה ומהותו   א. האם רכוש גדול זה המכיל תכשיטים, זהב, כסף, שמלות  ובגדים יכולים לשמש כ'פיצוי' על מאתיים שנות סבל אין קץ ?!   היש סכום בעולם שיכול לשמש פיצוי עבור טיפת דם אחת מאמבט דם התינוקות של הארכי רוצח פרעה ?! מה א"כ התמורה של: "אחרי כן יצאו ברכוש גדול"?!  ב. רש"י מפרש: "אין נא אלא לשון בקשה" - וכי יש צורך לבקש מאדם ולהזהירו שיסכים לקבל כסף? בדרך כלל יש להזהיר ולעודד אדם לתת כסף, אך לא לקבלו....   ג. ובכלל מה פשר רעיון ה'עידוד' וההמרצה של העם לבקש כסף ממעבידיהם המצריים  הלא התורה מלמדת אותנו את הסכנה שבצבירת הכסף ובאהבת בצע כפי הנאמר: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' א-לקיך…". (דברים ח',יב-יד) ואילו כאן 'מבקשים' מעם ישראל רִדְפו בצע?!  ד. מדוע כלל להזדקק לטובתם של המצרים הרשעים ולא לקבל כסף נקי וכשר מאת ה' יתברך בכל דרך שהיא ?!.

מבואר בספר הנפלא "מנחה שלוחה" (ביאור על "הגדה של פסח ") שהתשובה נעוצה במצבם הנפשי של עם ישראל, בהיותם במצרים שקועים עד הצוואר בעבודתם הקשה, גוום שחוח ונפשם שפלה, כל שאיפותיהם התמצו אך ורק לדבר אחד- מנוחה. "כעבד ישאף צל" (איוב ז' ב') היו ישראל מחכים ומייחלים לערבו של יום, לעת יינטו צללי ערב, כדי  שיוכלו לפוש מעמל יומם, ובזה תמו כל שאיפותיהם.

אך הנה מגיעה עידנה של גאולה, עם ישראל יוצא ממצרים, וכל מטרת היציאה היא רוממות הרוח, -קבלת התורה, והתורה-תורה משמים, אשר עמקנותה מי ימצאנה, ולהבנת תורה בעמקותה נצרכת שאיפה- לגדלות ולהתרוממות, וכגדל השאיפה כן גודל ההשגה בתורה, כפי הנאמר :"הרחב פיך ואמלאהו" (תהילים פ"א י"א) ללא שאיפה לעולם לא יצליח האדם.

עם ישראל אשר אמורים כעבור שבעה שבועות לקבל תורה בסיני, האם הם מוכשרים וראויים לכך? הרי כל שאיפתם מצטמצמת כעת למעט מנוחת הגוף!!  תורה על מה תינתן? ישראל בהיותם עבדים שפלים ונחותי דרגה, הלוא השאיפות הנאדרות שיהפכום כלי קיבול לתורה היו רחוקות מהם כגבוה שמים מארץ. ואם כן מה תַקַנה יש להם?  

התשובה היא אחת- כסף! כסף  יש בכוחו לשמש כתרופת פלאים לעורר את האדם  לשאיפות!  אה, כיצד ?!

נאמר בקהלת: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (ה' ט') תופעת הרדיפה הבלתי פוסקת אחר צבירת הממון היא תמוהה וחסרת פשר, דומה שה-'דלק', המניע את גלגלי העולם כולו, בנוי על הרצון לצבור רכוש. כפי האמרה השנונה בלשון מליצה: 'על שלושה דברים העולם עומד- אך על כסף העולם זז...'  ישנו רעבון בלתי פוסק קיים בתחום זה, והאדם אינו שׂבע לעולם.

 אם נשאל את אחד מעשירי תבל  אשר בחשבונו שוכנים מאות מיליוני דולרים,  מדוע הוא לא  סוגר את עסקיו, הרי הממון שצבר עד כה יש בו כדי לֶכלכּל את משפחתו ואת הדורות הבאים במאה השנים הבאות  בשפע רב !  מה פשרה של הרדיפה  אחר  הממון  ללא כל צורך אמיתי  ותועלת אישית ? והלא  נאמר בחז"ל: "מרבה נכסים מרבה דאגה" ובפרט שבכל עסקה יש סיכון  שטורד את המנוחה! אך למרות הכול  הוא מוכן לשלם את המחיר (תרתי משמע...),  וב"ה ככלות הכול  העסקה הצליחה  והתווספו לחשבונו עשרות מיליוני דולרים, האם בעקבות זאת  ארוחת הבוקר שלו תשתבח יותר?  שנתו מעתה תערב עוד? חיי משפחתו יתעלו ? חייו יהיו שלווים יותר? התשובה היא חד משמעית: לא! 

לא נקבל שום תשובה הגיונית לפשרה של רדיפה אובססיבית זו. כפי שהגדיר זאת הסופר הרוסי לב טולסטוי: "הכסף מייצג צורה חדשה של עבדות במקומה של העבדות העתיקה."  חידת רדיפה הממון תישאר בלתי פתורה. זהו אשר למדונו חז"ל: "יש לו מנה רוצה מאתיים יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות"   בנוגע לממון לעולם לא יחוש האדם את תחושת שׂובע .

חז"ל למדונו שאין פגם במהות כוחות ונטיות נפש האדם , אלא החכמה היא לנתבם לאפיקים חיוביים. יש לברר מהי התועלת בתופעת 'אי השׂובע' הקיימת בנפש האדם .

ישנו עוד נושא שעליו נאמר שיש בו צימאון שלא יֵדַע שׂובע לעולם והוא: "תורה" כפי  הנאמר במדרש רבה בשם רבי נחמיה : "מלך, זה בעל משנה... לפיכך אוהב כסף לא ישבע כסף אוהב תורה לא ישבע תורה."(ויקרא אחרי מות) כן בקשר למצוות התורה כפי שמבאר רש"י "אוהב כסף לא ישבע כסף" - אוהב מצות לא ישבע מהם" לכך נמשלה התורה למים, למדונו חז"ל שמים, ההנאה מהם היא רק כאשר האדם צמא, אך אם האדם אינו צמא אלא רק נצרך לשתות כדי לבלוע תרופה אינו מברך עליהם מפני שאין לו בהם הנאה.

שערי מצרים עומדים להיפתח בפני עמ"י לאחר מאתיים ועשר שנות סבל ושפלות, אך הם אינם יוצאים לחופש כי אם לחירות עולם חירות מעבדות החומר אל עבדות לרוח, עבדות לה', על משה רבינו הוטלה המשימה ליעדם אל פסגת הר סיני,.  אך כעת העם מבחינה נפשית שבור, שפוף, ומיואש איך מכינים אותו לצימאון/שאיפה/תשוקה  עד אין קץ  לתורה ולמצוותיה?

התשובה לכך היא כוח "הכסף" – הוא הממריץ והמעורר הגדול... ניתנה  "הוראת שעה"- הוראה חד פעמית בהיסטוריה היהודית שבה הקב"ה מצווה לעודד את עם ישראל לרדיפת  הממון, על כל אחד ואחת הוטלה משימה להשיג בעצמו את הרכוש, להקיש בדלת המצרי השכן, לשאול כסף זהב בגדים וכו'.

"וה' נתן את חן העם" העם היהודי  מוצא חן בעיני  המצריים, זהו נס אדיר! מפני  שהעם היהודי היה כה נתעב בעיני המצרים עד שהם קצו בחייהם כשפגשו יהודי!  ולפתע פתאום כה מוצא חן בעיניהם עד שפותחים לו את כל האוצרות...  יש בכך  מסר של חיזוק האמונה בקב"ה ההופך את לבם של שונאי ישראל להעניק את רכושם לאלה אשר היו עד כה לשנואי נפשם.

נצייר בדמיוננו עם של עבדים, קשיי יום, מושפלים ומוכים, עד שהגיע היום שלפתע פתאום ניתנה להם אפשרות להעשיר מיד משעבדיהם. הלא מיד הם אצים רצים לחפש כלי כסף וכלי זהב בבתי המצרים, כל חפץ מעשיר אותם... באיזו תשוקה ובאיזו התלהבות מחפשים בחורים ובסדקים, מקדישים כל זמנם לצבור ולכנוס כמה שיותר, אין פנאי בידם למנוחה ולאכילה,  זמנם יקר מכדי שיבזבזוהו על כך. כך, מאז ועד היום... טבעם של הבריות הכסופים אל הכסף...

והנה כשיצא יהודי מבית המצרי עם מלא חופנים כסף וזהב , לבטח יפגוש את שכנו היהודי  שגם הוא כמוהו יצא מבית שכנו מלא ברכוש, ומטבעם של דברים יעשו השוואות... ובכך תתעורר התחרות... פתאום נראה  בעיני העם זיק של תחיה... תתחיל התרוצצות מבית מצרי זה לשכנו...

ואז כשתבוא מכת ההכרעה- "מכת בכורות"  מכה שבה יאלץ פרעה 'לגרש' סופית את העם . העם יצא עם רכוש רב אל עבר שממון המדבר , וכעבור שבעה ימים יתווסף לכך הרכוש הרב של ביזת הים...  לא יישאר יהודי אחד במעמד הבינים... כי אם עם של עשירים מופלגים, כולם יושפעו בממון לאין תכלית,  אך "אליה וקוץ בה" מפני שבשיממון המדבר מקום שאין כלום מלבד חול ושמים מה תועלת יש ברכוש זה!? ובפרט שהעם נודד במדבר.    כאן העם יחוש בחוסר התועלת של צבירת הממון.

בנקודה זו משה רבינו ינתב את אותה האנרגיה של הצימאון והשאפתנות שהתעוררה בעם   לצימאון אדיר לתורה ומצוותיה. "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה!" צימאון לעולם של משמעות,  לקיים את שנאמר: "טוב- לי תורת פיך, מאלפי זהב וכסף" (תהילים קי"ט) העם , שחש כבר את  אפסיות "אלפי זהב וכסף" יכול טוב יותר להפנים זאת. רעיון זה גנוז בנאמר במשלי  "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא" ( ב, ג). כדי להבין את חכמת התורה, את דעת האלוקים, את יראת ה' צריך לכסוף, לעמול,  לבקש, ככסף היוצא מתוך האדמה שחור משחור, אך לאחר תהליכי עיבוד מוציאים ממנו את נצנוץ הכסף. כמטמונים החבויים בהסתר, כך נועם מתיקות התורה זוכים רק כאשר צמאים ומבקשים זוכים.

יה"ר שנדע לנתב את שאיפותינו  אך אל לימוד התורה וקיום מצוותיה.

                                                                                             חודש טוב.