על שפת הים עמד עם שלם על שבטיו: אנשים, נשים וטף. כולם אפופי התרגשות. במו עיניהם הם ראו את הטבע נקרע לגזרים, נחתך באיבחת מטה משה לשנים עשר שבילים.

הים כולו קפא ועמד כחומה בצורה מימינם ומשמאלם. כל כללי הטבע המובנים התהפכו והתערבלו: המים עמדו, הים יבש ועצי פרי מלבלבים צמחו מתוך חומות מים שקופות.

מעם הלכוד בין שיני הסכנה, מיואש וחסר אונים, הפכו בני ישראל בן לילה לעם של ניצולים מאושרים, שטופי הודיה.

ההפתעה שבה הופיע הנס, חידדה והדגישה את החסד שבו. יד ד' ליוותה אותם באופן מוחשי. הדרך בין גזרי הים היתה רצופה ניסים שתכליתם הבלעדית - להנעים לעם ישראל את המעבר, לחסוך מהם כל דאגה או תחושה שעלולות להיווצר בתוך המהפך הגדול.

נס ההצלה המופלא היה רק המחצית הראשונה, הפרק הראשון בחוויה המרטיטה. לפנות בוקר שב הים לאיתנו במפתיע. חומות המים הענקיות התמוטטו על ראשיהם של המצרים השועטים לתוך הים והמיטו עליהם חורבן.

גלי ים זועפים התנפלו בשצף קצף על חילות פרעה וסחפו אותם למערבולת חסרת מוצא. במו עיניהם צפו בני ישראל בדין שעשה הקב"ה באויביהם, על פי 'מידה כנגד מידה'. ההקלה המלאה הושגה כאשר פלטו המים לחוף את גוויות המומתים. בני ישראל נשמו לרווחה, ביודעם כי בני חורין הם. שונאיהם האיומים אינם עוד בחיים. באותה שעה הגיעה ההתרגשות לשיאה.

ההתפכחות מן הפחד הלופת, המעבר מסכנת מוות להצלה פלאית, טלטלו את הלבבות טלטלה עזה. בשעה גדולה זו היו שערי השמים פתוחים לרווחה. העם כולו, מיונק עד איש שיבה, מאיש נשוא פנים ועד שפחה - זכו לגילוי שלרוח הקודש. כולם העפילו לפסגת הנבואה.

פה אחד הם אמרו את מילות השירה ברוח הקודש. יחד פצחו ורוממו (שמות ט"ו, א'): "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לד'".

מהי תמצית ההודיה, הנושא המרכזי של השירה?

הלא היא שירת הרוח, התגברות הרוח על החומר. עם ישראל זכה באותה שעה לצפות ביחסי הכוחות האמיתיים בבריאה. על הים ניכרה לעין כל עליונותה של הרוחניות על פני הגשמיות. צבאו האדיר של מלך מצרים, זה אשר הטיל עליהם עד כה אימה ופחד, הפך באחת ל"סוס ורוכבו רמה בים". הגשמיות התפוררה, ירדה למצולות כמו אבן.

החיזיון הנפלא הגביה את ישראל להכרה בהירה, החדיר בהם את היחס הנכון לרוחניות. רוחניות אינה רעיונות פורחים באוויר, לא רק אידיאות יפות, היא מציאות חיה וקיימת, שכוחה גדול מכל מציאות גשמית מדומה.

שירת הים היתה מעמד חד פעמי של נבואה שהשיג כל העם מקצה ועד קצה. עם ישראל כולו ראה מראות אלוקים, ובהשפעתם התעורר הוא עצמו לשבח ולרומם.

נס קריעת ים סוף איננו נחלת העבר בלבד. חי הוא בלבבות המתפללים, הקוראים מדי בוקר בתפילת שחרית את הפסוקים המתרוננים של שירת הים. המתפלל מרגיש את המילים כאילו הן חיות, מדמה הוא אותן לעצמו במוחשיות ומשתף את עצמו עם גאולי ד' העומדים על שפת הים ואומרים שירה.

לאיזו תכלית מתבקש כל יהודי בתפילתו לשוב מדי יום אל שפת ים סוף, ולחוש כאילו הוא עצמו שר את השירה?

כדי להשיב על שאלה זו עלינו לרדת אל שורשיה של השירה, לחקור מניין היא נובעת? מהו המקור שממנו היא מפכה? כל שירה נשמעת לאוזנינו במקצבים. יכולה היא להיות מופקת מעשרות סוגים של כלי נגינה. מקצוע מדעי מדוייק, רב תחומי עוסק בתורת השירה. אנו מכירים את השירה בפן המודרני שלה, אך ראשיתה של השירה קדום הוא ונעלה.

השירה אינה רק שעשוע לשעות הפנאי, אמצעי להפגת מתחים או לביטוי רגשות. השירה האמיתית - עבודה ה' היא, ענף מענפי עבודת ה'. מצוה היא ומקורה בשחקים.

יחד עם התורה הוריד משה רבינו מהר סיני ניגוני יסוד, שהם ניגוני האב למנגינות המצויות בידינו כיום. המנגינות כיום הן צירופים והרכבות של אותן מנגינות שמיימיות.

הגאון מוילנא הפליג בשבחה של הנגינה. הוא גילה כי חכמת המוזיקה - רזי עולם צפונים בה. בלעדיה אי אפשר לדעת את רוב טעמי התורה ואת סודות שירי הלוויים בבית המקדש.

בת שמים היא השירה, משמיעה היא לאוזנינו הדים מעולמות עליונים, מההיכלות הגבוהים שברקיע. לא יצירה אנושית היא, אלא משמים ירדה. היא ניתנה לבני האדם כדי שיוכלו לעלות עמה לגבהים, להתרומם איתה ולהשיג באמצעותה דעת ד' וקרבת אלוקים.

בדורות מאוחרים יותר זכו יחידי סגולה להעפיל אל דרגת הנבואה. גם להם סייעה השירה, אך מן הכיוון ההפוך: בקריעת ים סוף הביאה הנבואה את השירה, ובדורות הבאים עוררה השירה את ההתעוררות הרוחנית המביאה לנבואה, כמסופר בספר מלכים.

בתקופתם של גדולי הנביאים כשמואל, אליהו ואלישע, היו "בני הנביאים" - חניכי הנביאים - מתקבצים יחדיו, מתאמנים ומסגלים את נפשם להגיע לדרגות שיא של ההשגה האנושית - אל הנבואה. מה היה עיסוקם של בני הנביאים, מלבד התמדתם בעבודת התורה, התפילה והמצוות בהפלגה עצומה?

להשלמת הייעוד הנכסף הם נקטו את דרך הנגינה. לפני בני הנביאים היו נבל, תוף, חליל וכינור. הניגון רומם את נפשם וסלל בפניהם את הדרך להשגת הבורא באספקלריית הנבואה. אלישע הנביא ברצותו להביא על עצמו רוח נבואה, ביקש: "קחו לי מנגן", ואכן: "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

עם זאת, לא ניתנה השירה רק ליחידי הסגולה שבדור, כי אם כדרך לרבים. עם ישראל נתן לשירה בימה מרכזית. במקום המקודש ביותר לעם, קיבלה הנגינה ביטוי פומבי בשירת הלויים במקדש.

בבית המקדש היתמרה אש קודש של אהבת העם לאלוקיו. מעבודת הקרבנות עלה ריח ניחוח לד'. עבודה גדולה ומורכבת היתה עבודת הכוהנים, תלויה בפרטי הלכות ובדקדוקי דינים. בתווך התנגנה שירת הלוויים. ניגנוה על הדוכן שעמד מול המזבח, בעת שעלו הקרבנות לרצון לפני ה'.

תזמורת עשירה, מרובת גוונים וכלי זמר, ליוותה את הקרבת קרבן התמיד. לוויים מיוחסים, מאומנים ומיומנים במלאכתם לאחר מספר שנות לימוד, היו עומדים ומנעימים בנגינתם.

שירת הלוויים הקסומה פרטה באוזני הנמצאים על מיתרים של דבקות ושל כיסופים לקרבת אלוקים. היא הביאה את כל שומעיה להרהורי תשובה עמוקים. הנגינה השלימה את העבודה. היא יצרה את התשתית הנפשית להתעלות ולהתרוממות רוח שאותה השיגו הבאים בשערי המקדש.

וכיום? זבול בית תפארתנו חרב בעווננו. יחד עמו הסתלקה מאיתנו גם דרך ההתעלות שסוללת השירה למבקשי ד'.

כל ישראל עומדים ומייחלים לשמוע את השיר החדש שיתנגן לעתיד לבוא וכפי שנאמר בתחילת שירת הים: "אז ישיר" - "מכאן לתחיית המתים מן התורה" (רש"י). בעת בוא הגאולה יתרוממו הנפשות מן החומר העכור, אז תפרוץ השירה מאליה, תפכה בלבבות, ללא מחיצות מעכבות.

וכיום?

אמנם גם אם כמוסים מאיתנו רזי סודותיה של שירת התורה, איננו מנועים לגמרי מטעמה של השירה. עדיין יש לנו זכות וחובה לשיר, לפתח בקרבנו את רגשות הקודש שמעוררת השירה, להתרומם עם התווים אל על.

יש לנו זכות לשוב מדי יום אל שפת הים, להתרומם עם אמירת שירת הים בשחרית אל הרגש הנעלה ביותר של האמונה, של צלילות דעת ובהירות בהבנת האמונה, בבחינת: "אין עוד מלבדו". זאת נוכל גם אנו לחוש כיום, כפי שחשו בו אבותינו, בעומדם על שפת הים.