כלי התקשורת דיווחו ללא הרף על האסון שפקד את המדינה. מגפה מסתורית פרצה לפתע ועשתה שמות בתושבים בני כל הגילאים. מכל קצוות המדינה החלו להגיע דיווחים על מאות חללים, ומספרם המשיך לעלות. הרשויות המקומיות פנו לתושבים וביקשו מהם להתנדב למשימות דחופות של פינוי חללים והבאתם לקבורה. מצב חירום הוכרז בכל המדינה, הממשלה התכנסה לישיבת חירום, ובסיומה הודיע ראש הממשלה בשידור לאומה פרטים על האסון. בקול חנוק שנקטע מפעם לפעם בדמעות, הוא אישר שמספר הקרבנות עד כה גדול מרבבה, וכפי הנראה, המספרים אינם סופיים. ראש הממשלה הודיע שהוקמה ועדת חקירה ממלכתית שתחקור בדחיפות את הנסיבות שהביאו למגפה, ותמליץ על דרכים שיש לנקוט כדי לבלום את האסון המתרגש על המדינה.

הוועדה התכנסה בדחיפות לישיבתה הראשונה, אולם בטרם פרסמה את מסקנותיה, רווחו ברחוב שמועות שונות שעשו להן כנפיים. ההשערות הצביעו על כיוונים שונים. רופאים הביעו השערות רבות, אולם הסתירות הרבות ביניהן לא הביאו להרגעת הרוחות. היו שטענו בעקשנות שהיה זה פיגוע חבלני מתוחכם שפעל באמצעות החדרת וירוס מסוכן לאוויר, היו שניסו להסביר שהגורמים למגפה הם מקורות המים, אסטרולוגים ניסו אף הם את כוחם בהסבירם שהכל נובע ממיקומם הנדיר של גרמי השמים באותה שעה.

לתשומת לב מיוחדת זכתה דעתם של אנשים המאמינים בבורא. הם טענו שהמפקד שנערך באחרונה ברחבי המדינה הוא זה שהביא את האסון. לעומתם טענו אנשים ריאליסטים שלא נראה כל קשר הגיוני בין פעולה מנהלית, שנערכה על ידי לשכת מרשם האוכלוסין, לבין האסון. אולם היהודים המאמינים דבקו בגרסתם. הם הצביעו על דברי התורה שכתבה במפורש אודות ההימנעות מספירת העם: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל', י"ב). לפנינו כתובה אפוא אזהרה ברורה שאין למנות את עם ישראל בצורה ישירה. התורה מבהירה מה עלול לקרות אם יעברו על איסור זה. נגף (מגפה) ואסון יפגעו בעם. למרבה הצער, הם הוסיפו, מאחר שלא נשמרה אזהרה זו, התקיימו דבריה של התורה בדיוק עד להדהים.

המאורע המתואר אינו דמיוני. הוא אירע במציאות, והוא מתואר בספר שמואל ב' (פרק כ"ד). דוד המלך שלח את יואב שר צבאו למנות את העם. כתוצאה מהמפקד פרצה מגפה אשר הפילה שבעים אלף חללים תוך מספר שעות. באותם ימים לא הוקמו ועדות חקירה ואף לא תלו את סיבות המגפה בגורמים אנושיים או טבעיים. לדוד המלך נודע מיד על מה ולמה יצא הקצף. העונש ודרך התרחשותו הצביעו בבירור על החטא.

האיסור למנות את העם באופן ישיר קיים רק אצל עם ישראל. לא מצאנו דרישה מעין זו אצל אומות העולם. שורש האיסור נעוץ בהבטחה שהבטיח הבורא לאבותינו אברהם, יצחק ויעקב להרבות את זרעם "עד אשר לא ייספרו מרוב". הדברים מבוארים בכמה מפסוקי התורה, כגון ההבטחה שנאמרה לאברהם אבינו: "אשר אם יוכל איש לספור את עפר הארץ, גם זרעך ימנה" (בראשית י"ג, ט"ז). אדם המונה את ישראל מצהיר כאילו הוא כופר בהבטחה זו שהובטחה לאבותינו ממרום. עונשי שמים ניתנים בדרך כלל באותו עניין שבו היה החטא. גם בענייננו, באותה מידה עצמה שבה היה העוון, באותו עניין בא גם הגמול - התמעטות העם.

רש"י בביאורו מנמק: "שהמנין שולט בו עין הרע". כאשר מעלה מסויימת או אדם מסויים מתפרסמים והופכים לשיחה בפי כל, עלולה מידת הדין לפגוע בנקודת הצלחתו ולהמעיטה.

אמרו חכמים (בבא מציעא מ"ב, א'): "שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול". ברכה מופלגת שלא כדרך הטבע מצריכה נס. כאשר הדבר אינו מנוי וספור חל הנס בצורה נסתרת, מבלי יודעים. לעומת זאת, בדבר גלוי צריך גם הנס לחול בצורה גלויה. יתכן שיחיד או ציבור יהיו ראויים לברכת נס נסתר, אך לא כל אדם זוכה לנסים גלויים, ונמצא שהמנין עלול למנוע את ברכת ה' מלחול על העם.

התורה אוסרת למנות את העם באופן ישיר, אלא באמצעות מטבע של מחצית השקל שיתן כל אדם. בניגוד לכל מגבית, לא תרו כאן אחר התורמים הגדולים. במגבית זו, נדרשו לתת בדיוק מחצית השקל: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל', ט"ו).

מגבית זו נערכה במתכונתה המיוחדת כדי לרענן בתודעה את השוויון המוחלט בין כל בני ישראל. התרומה האחידה של מחצית השקל מחקה במעשה מוחשי את ההבדלים המלאכותיים המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו סכום יצרה אחדות ואחידות, ובנתה שותפות גורל, בהעניקה לכל אדם חשיבות וערך. הכל נוכחו לדעת, שאין חשיבות למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי, כי לפני הבורא - כולם שווים.

שעת ההתרמה היתה שעתו הגדולה של היחיד, של הפרט מול הכלל. היתה כאן פנייה אל כל יחיד שנדרש לתרום את חלקו. אם לא מילא אדם את חובתו הוא למגבית זו, לא יוכל רעהו להשלים את חלקו. כה חשוב הוא הפרט, כי הוא הנושא של נפש האומה.

אך מדוע מחצית השקל דווקא? כלום תרומת שקל שלם לא תשרת אותן מטרות רוחניות שציינו?

התשובה היא: לא! תחושת המחצית חשובה מאד. החצי מורה שאתה הפרט כפרט, זקוק לרעך כדי להגיע לשלמות. לעולם אינך יכול להשלים לבדך את כפרת העם ולהביאו אל תיקונו. מעצם מהותה של עבודה זו המוטלת על כולם כאחד, מהווה כל אחד חצי הזקוק להשלמה.