ערכים - יהדות וסמינרים
  סניפי ערכים בארץ ובעולם סניפי ערכים בארץ ובעולם  
תרומות אודותינו צור קשר קורונה שאלות ביהדות סדרות לוח אירועים תמונות מאמרים הרצאות דף הבית
מאמרים בנושא
באר בשדה- תובנות לפרשת תזריע מצורע
משה שינפלד
שלימות האדם
זאב גרינוולד
לרדת לירדן
דוד ברוורמן
להוציא לאור
דוד ברוורמן
מאמרים נוספים
בידוד הלשון הסוטה בידוד הלשון הסוטה
פרשיות תזריע מצורע ערכים
x

אם נרשמת בעבר לחץ כאן להתחברות
אם עדיין לא נרשמת לחץ כאן להרשמה
שמור למועדפים שמור למועדפים
התורה מלמדת את האדם שהורחק מן המחנה כיצד להתגבר על יצר האנוכיות שבו. היא עושה זאת, כדרכה, באמצעות פעולות סמליות, מחנכות ומתוות דרך.

היהדות מחשיבה מאד את טהרת הלשון ונאבקת עליה בתמידות. בכך היא מזכירה לנאמניה ללא הרף שהדיבור יוצר את מהות האדם, שהפה הנקי מצביע על הנפש הטהורה והמעודנת, ושהמילים הן הן המעצבות את הנפש. הדבר נעשה במחזוריות של יחסי הגומלין בין המחשבה ההוגה, הפה המביע והרגש הקולט והמטמיע את הנאמר ברקמות נשמתו של המבטא אותן.

מדובר בחברה שאינה מסכימה לדמוקרטיית הפה המשתולל כאוות נפשו, המוציא דיבה על הזולת והמסכסך באמצעות דיבורי רכילות בין בני האדם. חברה ערכית זו רוצה לחיות ללא מפגע אקולוגי, באווירה צלולה כיין. היא יודעת ש"מוות וחיים ביד הלשון", פשוטו כמשמעו.

מן הראוי לתת את הדעת לתופעות השכיחות הבאות: מדוע מתנכל אדם לחברו בדיבורי לשון הרע, רכילות והוצאת שם רע? מדוע אין הוא מסוגל להתגבר על האנוכיות ועל ההתנשאות, שהן מקור הכח המזין מעשים אלו? זאת ועוד, מהו הרווח שמפיק האדם ממעשים אלו, שרובם ככולם אינם מועילים מלבד הבחישה בתבשיל העכור והאכזר?

התשובה היא שמעמד בחברה והשפלת מתחרים, נראים לעתים קרובות בעיני האדם בחברה הכללית כאחד מעיקרי החיים. לעומתם חיים המתרכזים בשאיפה להישגים רוחניים, בוויתור על משאלות לב ובהקרבה למען הזולת, אינם נחשבים בעיניו כחיים, אלא כ'מוות' איטי ומתמשך.

מניע נוסף לדיבורים אסורים הוא תחושת הגאוה והיהירות. הערכה עצמית מופרזת עלולה למצוא פורקן באמצעות לשון הרע על סוגיו השונים. הדברים עלולים להתבצע גם בצורת פטפטת לשמה, גם כאשר ידוע מראש שהיא לא תשיג כל תועלת. האנוכיות המופרזת יוצרת בקרב אנשים אלו צורך שדבריהם ישמעו בכל עת ובכל מקום, לא משנה מהו הנושא שמדובר עליו, העיקר שיישמע קולם. לדעתם, בדרך זו יישמר מקומם המרכזי בחברה כראוי להם.

כאמור, היהירות היא גורם דומיננטי בתחום זה. בעל הלשון עלול לראות את עצמו במעמד כה נישא, עד שהוא יכול לחשוף מומים של אחרים ולבקרם. תחושת העליונות מקנה לו עמדת כח שממנה, לפי דעתו, הוא מסוגל לשפוט את הזולת.

יתר על כן, הדיבורים האסורים הם לא רק תוצאה של רגש התנשאות, אלא הם גם גורם המזין רגש זה. באמצעות חשיפת מומי הזולת, מנסה אדם המדבר סרה להדגיש את מעלתו העצמית. במקום שהעליונות תבקש לעצמה אפיקים של הוספת מעלות, היא מוצאת לעצמה ביטוי מזוייף באמצעות הנמכת שיעור קומתו של הזולת. על רקע קלונו של החבר, נדמה לפלוני שתוכר עדיפותו לעין כל. נמצא שדיבורי לשון הרע הם המפתחים את רגשות הגאוה.

אחד מיסודותיה של תורת ישראל קובע שהתופעות החומריות הן רק חלק מההתרחשויות על פני תבל. במקביל להן קיימות תופעות רוחניות שאינן ניתנות לתפיסה חושית. ויותר מכך, בכל תופעה חומרית גלויה לעין, משתקפת התופעה הרוחנית הניצבת מאחוריה.

מחלת הצרעת שייכת לקטגוריה זו. הופעתה המוחשית על בשר האדם מהווה ביטוי חומרי לנגע לשון הרע שדבק ברוחו של אותו אדם.

הצרעת הינה למעשה איתות ממרום. הקדוש ברוך הוא מאותת לכל יהודי ויהודי! באיתות כלול מסר שעליו לשנות את יחסו לזולת ולחברה.

בזמן בית המקדש היה היהודי זוכה לאיתות מוחשי זה. ראשית, היו מופיעים נגעי הבתים, ולאחר מכן, אם החוטא לא שב עדיין מדרכו, הגיעו נגעי הבגדים, ורק לבסוף היו באים עליו נגעי אדם. היתה זו מערכת משולבת של איתותים ואזהרות.

המילים: "שאת", "צרעת", "בהרת", "ספחת" המופיעות בפרשתנו, הן צורות מגוונות של שינויי עור ורקמות שחלו לפתע בעור בשרו של האדם. בהבחינו בהם, עליו לפנות אל הכהן: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו... וראה הכהן את הנגע... ומראה הנגע עמוק מעור בשרו - נגע צרעת הוא... וטִמא אותו" (ויקרא י"ג, א'-ח').

הכהן בודק את הנגע ומחליט האם לטהרו או לטמאו. אם הנגע טהור, נשלח האדם לביתו. אך אם קבע הכהן כי הוא טמא, "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (שם מ"ה), הבדידות תהיה גורלו של המצורע.

גזר הדין של המצורע תואם להיקפו של החטא ולעומקו. התורה נוטלת את המדבר לשון הרע, את זה שהפריד בין איש לרעהו ופורר את החברה בדיבוריו, ומרחיקה אותו ממנה - אל הבדידות. שישב לבד, עם עצמו! שם, מחוץ למחנה, בשעות הבדידות הקשה, יבין את ערכה של החברה ויחוש עד כמה הוא זקוק לה. או אז יקלוט את גודל חטאו ואת הפגיעה שפגע בסביבתו בשוט לשונו.

שם מחוץ למחנה הוא לומד להכיר את מצבו האמיתי. אדם שכל חייו מורכבים משרשרת ארוכה של מעשים אנוכיים, ואינו מכיר יעד אחר בעולם מלבד קידומו האישי, לומד, שלמעשה, הוא אינו מהווה חלק מחברת בני האדם. הקשר שהוא יצר עם החברה אינו אלא קשר חיצוני חד צדדי, ללא עומק וללא מהות.

אם שואף אדם זה לשוב אל המחנה ולהיקלט בחברת בני האדם, עליו לדאוג לעצמו שלא יחזור לסורו. עליו להבין שהחברה אינה קרש קפיצה דומם להשגת אמביציות אישיות. ולכן, המסקנה היא שאסור לדרוך עליה כאוות נפשו. התורה מלמדת את האדם שהורחק מן המחנה, כיצד להתגבר על יצר האנוכיות. היא עושה זאת, כדרכה, באמצעות פעולות סמליות, מחנכות ומתוות דרך.

גם לאחר ימי ההסגר לא תמו עדיין ימי החינוך האישי. כשנרפאה צרעתו, מטילים עליו מעשי כפרה המביאים אותו למודעות עצמית ולהבנת אישיותו: "ולקח למטהר שתי ציפורים... ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וגו'" (שם י"ד, ד').

קרבנו של המצורע כולל תוספות שאינן מצויות בקרבנות אחרים: עץ ארז, שני תולעת ואזוב. מה על המקריב ללמוד מהן?

עוון לשון הרע נובע משלוש סיבות: מגאווה, מגסות רוח ומהשפעת הסביבה הרעה.

הנגעים באים בעטיו של חטא לשון הרע, שהוא מעשה פטפוט דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטות תמיד בצפצוף קול. הן רומזות שניתן להשמיע קול, אך מבלי להכשל בעוון דיבור אסור.

זאת ועוד, הנגעים באים על גאווה ואנוכיות, לפיכך הוזקק להביא לטהרתו עץ ארז המסמל גובה.

על המיטהר להביא גם תולעת ואיזוב, שהם מן הנמוכים שבברואים, כדי לשרש ממנו את גאוותו, כדי שישפיל עצמו כתולעת וכאזוב.

דא עקא, אם פסול הוא הארז מסיבת גאוותו, מפני מה הוא נדרש לטהרתו? הדבר בא ללמדנו כי אין בכוח האדם לבטל את הארז מן העולם מכל וכל, שהרי אי אפשר לו לעולם בלא רע. כמו כן, יודע הוא שגם לקיים את הארז לבדו אי אפשר, כי מחריב הוא את העולם. אם לאבדו אי אפשר, ולקיימו אינו יכול, מה יעשה? אמרה התורה – חבר את האזוב לארז ואתה ממתקו.

ואם תשאל, מה ראתה התורה ללמדנו את "תורת המיזוג" דווקא בקרבן זה? אין זאת אלא משום שצרעת - בעוון לשון הרע היא באה. בשאר מעשי ההשחתה שעושה האדם יש מקום לתלות את עשייתם בתאוותו, אך בדברו לשון הרע שונה הדבר. המדבר לשון הרע משתמש בכוח הדיבור ה"אנושי" לא כדי לספק את צרכיו, אלא כדי למעט את חברו, נמצא שרעתו "נקייה" היא מכל צד טוב.

בטרם ישוב מבדידותו אל המחנה ואל החברה, מלמדו הקרבן שהוא מקריב את המקור לחטאו, את תחושת הזלזול כלפי הסובבים אותו. תחושה זו היא שהתירה לו לשלח בהם את חיצי לשונו. יביא אפוא שני תולעת ואזוב. יזכור נא, שהענווה רצויה היא מאד, כדי ליצור גישה בריאה כלפי הזולת וכלפי העולם כולו.

על האדם להפנים בלבו את הלקח, שהזוהר והברק של חיי ההפקר הינם מזוייפים. אם ברצונו ליהנות מהחיים, להיות בן חורין אמיתי, עליו לשעבד את שאיפותיו לדרכי הנועם החברתי של התורה - ואז יזכה לשני עולמות! גם כאן בעולם הזה, בחיים הארציים, החושב טוב על הזולת ומשתדל להעניק לו, זוכה שחייו יהיו מסכת אחידה של סיפוק, אושר ולב שוקט ובוטח.



שלח לחבר
נתקבלו 2 תגובות
פתיחת כל התגובות
🗨
  הוסף תגובה
בס"ד היום יותר מתמיד רואים את הקלות של דיבור לשון הרע דרך כל הרשתות החברתיות, והכל כדי לקבל לייקים גם אם זה ע"ח כאבו של השני. חזק ואמץ!

זה כל כך חשוב. הלואי ואוכל לעמוד בסטנדרטים כאלו. הלואי

נושאים ראשיים
מתמודדים
  • קורונה
  • העצמה אישית
  • בריאות ותזונה
  • תהילים
  • תוכניות רדיו
  • פעילות ערכים
  • מושגים ביהדות
  • מוזיקה יהודית
  • יהדות וחברה
  • זהות יהודית
  • הטיפ היומי
  • מיסטיקה וקבלה
  • מדע ויהדות
  • זוגיות
  • תפילה
  • פלאי גוף האדם
  • סיפור לשבת
  • פיתוח האישיות
  • פרקי אבות
  • אקטואליה יהודית
  • טעמי המצוות
  • בין ישראל לעמים
  • שבת
  • פרשת השבוע
  • אמונה ובטחון
  • חינוך ילדים
  • חגים ומועדים
  • השקפה ואמונה
  • תרומות |  אודותינו |  צור קשר |  קורונה |  שאלות ביהדות |  סדרות |  לוח אירועים |  תמונות |  מאמרים |  הרצאות |  דף הבית |  תפריט ראשי:  
    משל ונמשל  |  השקפה ואמונה  |  חגים ומועדים  |  חינוך ילדים |  אמונה ובטחון |  פרשת השבוע |  שבת |  בין ישראל לעמים |  טעמי המצוות |  אקטואליה יהודית |  פרקי אבות |  פיתוח האישיות |  כללי |  סיפור לשבת |  פלאי גוף האדם |  תפילה |  זוגיות  |  מדע ויהדות |  מיסטיקה וקבלה |  הטיפ היומי  |  זהות יהודית |  דת ומדינה |  יהדות וחברה |  בית המקדש וגאולה  |  בחירה חופשית  |  שבת |  שאלות כלליות  |  מוזיקה יהודית |  מושגים ביהדות |  פעילות ערכים |  תוכניות רדיו  |  תהילים |  אקטואליה וחדשות |  בריאות ותזונה |  העצמה אישית |  קורונה |  מתמודדים |  נושאים:  
    RSS |  נוספים: