בהפטרת פרשת "תזריע" אנו למדים את סיבותיה הרוחניות של מחלת "הצרעת" ותרופתה. נפגשים אנו  באישיות צבאית רמת מעלה שחלתה בצרעת: " נַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ- גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי-בוֹ נָתַן- השם תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע". (מלכים ב') הצרעת היא מחלת פלאית כנאמר בחז"ל שהיא באה על האדם מכיוון שנכשל בעברה, כמו- לשון הרע, גסות הרוח וגאווה . התרופה למחלה נוראית זו, אינה תרופה טבעית. נעמן חולה בצרעת, סיבת מחלתו לא מפורשת בכתובים אולם נראה מהמשך הסיפור שהוא סובל מגאווה יתירה... תרופתו תבוא בשבירת גאוותו.

"וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן" ארם וישראל נלחמו רבות זה בזה אולם באותה תקופה הייתה מעין "הפסקת אש" מתוחה עם פשיטות מקומיות מוגבלות שלא הובילו להתפתחות עימות כולל. מטרת הפשיטות הייתה לזכות ברכוש ולשבות עבדים ואפילו ילדים.

באחת הפשיטות נשבתה נערה יהודייה קטנה, והיא נבחרה לשמש כשפחתה של אשת נעמן. הנערה מספרת לה על אודות הנביא אשר מסוגל להבריא את נעמן מצרעתו. מכאן ואילך מתגלגלים העניינים עד ריפויו המלא של נעמן, אך הדרך איננה חלקה, וכלל וכלל גם לא נעימה: " וַתֹּאמֶר אֶל-גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ:  וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". עצם פנייתה של הנערה הקטנה  אל גבירתה בעצה, מעידה על עוצמתה היהודית של הנערה, ועל יחסיה המיוחדים עם גבירתה. אך היש סיכוי שמישהו ישמע לה? וכי נעמן שר הצבא הנפוח יקשיב לקול נערה שבויית מלחמה? מתברר שכן! כי אדם הסובל סבל בל יתואר ממחלתו, ואין ארוכה למכתו,  יהיה מוכן לעשות הכול !  נעמן מדווח לאדונו מלך ארם על השמועה שהגיעה לאוזניו מפיה של הנערה. הוא אינו חושש שמא ילגלג עליו המלך. בקשתו שטוחה בפני המלך שיסייע לו בעניין.

המלך נעתר לו, ושולח אותו  אל  'מלך ישראל', שידאג לריפויו, נעמן יוצא מאת המלך ובידו מכתב תובעני המיועד אל מלך ישראל : "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-אֲרָם לֶךְ-בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ- וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי-כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים". וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת-נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ". המכתב מנוסח בלשון ציווי בוטה ולא בלשון בקשה, ובו מצוין שנעמן כבר יצא לדרך, וכי הוא מגיע ללא התרעה מוקדמת. אף על פי כן על מלך ישראל לבצע את הפקודה ללא דיחוי.

מלך ישראל משוכנע שכל העניין הוא תואנה כדי להתנכל לו ולארצו: "וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלוקים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי". הוא קורע את בגדיו לאות אֶבֶל. כאן נכנס אלישע הנביא לתמונה. הוא פונה ישירות למלך ישראל: "לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא-נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל ". לאלישע יש מטרה ברורה: להראות לשר צבא ארם שבישראל קיימת מציאות רוחנית שונה מזו שהכיר עד כה. אך יש לו מטרה נוספת וחשובה אף יותר: להראות לישראל  את הדרך להתמודד נכון עם ייצר הגאווה וגסות הרוח.

נעמן מגיע אל מול ביתו של הנביא במשלחת מכובדת: "בסוסיו וברכבו" – המסמלים את כוחו ומעמדו הנכבד. נעמן בגאוותו רוצה להפוך את סבלו האישי לבעיה לאומית... המצריכה פגישה רשמית בעל אופי ממלכתי. והנה, לתדהמתו ולאכזבתו, אלישע אינו יוצא לקראתו ואינו מדבר עִמו. במקום זאת שולח אלישע שליח שמוסר לנעמן הוראה מלֻווה בהבטחה מאת הנביא: "הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר" . נעמן נפגע אנושות,  הוא נעלב בשמו ובשם ארצו: " וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר- הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-השם אֱלֹוקיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצוֹרָע" הסיבה לכעסו נובעת לא רק מהתשובה ומהעצה של אלישע הנביא, כי אם מהאופן והצורה שבה קיבל את התשובה.  הוא דמיין לפגוש את מלך ישראל , בטכס צבאי מלא, דגלי מדינתו יתנופפו לצד דגלי ישראל ושם ילחצו ידיים  לקול צלילי ההמנון  הלאומי. ולאחר מכאן ילווהו אל מתחם  מיוחד , ושם בטכס רב רושם אולי ייפגש עם רופא אליל, מכשף או קוסם.  שיעשה קולות ותנועות מוזרות, ילחש לחשים וירקח שיקויים... אך במקום זה הוא  פוגש שליח בודד המוסר לו 'קוויטל' (פתק קטן) עם הוראות ללכת לטבול בירדן שבע פעמים...

תגובת נעמן מזלזלת : "הֲלֹא טוֹב- אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה". הוא מזכיר את נהרותיה הגדולים של דמשק ומגחך בביטול להוראת הנביא השולח אותו לטבול בנהר העלוב שבישראל.

פלא פלאות! אותו נעמן שלעצת נערה שבויה היה מוכן לגמוע קילומטרים  מרחבי ארץ ארם עד לגלגל,  וכל זה בליווי כבד של משלחת צבאית רמת דרג, ובס"ה נדרש ממנו לרדת אל נהר הירדן ולטבול. יחד עם הבטחת הנביא לרפואה מידית,  פתאום משנה הוא כיוון וחוזר לביתו אל סבלו הנורא ! כל זה בגלל שלא כיבדוהו כפי שציפה ! הייתכן?!

נקודה נוספת יש להתבונן מדוע באמת לא כבדו הנביא, הלא בכל זאת היה הוא שר נכבד, מדוע נשלח אליו 'נער חצר' ולא קיבלוהו לשיחה קצרה?!

כן יש להבין מה פשרה של התרופה "טבילה בירדן" ממתי נהר הירדן היה למימי מרפא?!

נראה ששורש הדברים נעוץ בדרך הגיעו אל כס תפקידו. שנים קודם לכן פונה אחאב מלך ישראל אל מלך יהודה ושואל אותו אם יהיה מוכן לצאת איתו למלחמה בארם. מלך יהודה מסכים, אולם מתנה זאת בשמיעת דבר האלוקים מפי נביא. אחאב מכנס ארבע מאות נביאי שקר, והם מתנבאים על ניצחון גדול שעתיד ליפול בחלקו של אחאב באותה מלחמה, אולם מלך יהודה טוען לפני אחאב שרצונו לשמוע נבואת נביא אמיתי, נביא השם.

מלך יהודה פנה אל הנביא מיכה, והוא התנבא שהעם יתפזר לאחר המלחמה כצאן ללא רועה, כלומר, המלך אחאב בעצמו עומד למות במלחמה זו, והעם יתפזר בעקבות זאת לכל עבר. למרות נבואה מפורשת זו, יוצא אחאב למלחמה, כשהוא עוטה על עצמו תחפושת לבל יזהו אותו.

בסערת המלחמה פגע באחאב "חץ תועה" מכיוון צבא ארם והרגו, וכפי שנאמר : "ואיש משך בקשת 'לתּומו' ויך את מלך ישראל". (דברי הימים ב' י"ח) החייל שירה בקשת היה נעמן מיודעינו!... בעקבות זאת הוא הועלה לגדולה, והתמנה לשר צבא ארם.

כלומר, לא עסקינן במצביא מהולל שלמד שנים רבות באקדמיה צבאית אסטרטגיה מלחמתית, לא לוחם גיבור עטור ניצחונות, ואפילו לא צלף האמון על חכמת הירייה בחיצים,  אלא בס"ה חייל רגיל שמשך בקשת ובחוסר כוונה הצליח לו!... אך נעמן הסתחרר מעצמו,  גאוותו הרקיעה שחקים. הוא ייחס את ההצלחה לעצמו. אדם כזה הוא בבחינת: " עֶבֶד כי ימלוך" (משלי ל' כ"ב) מבאר המצודות: "העבד כאשר ימלוך, כי לא ידע תכסיסי המלוכה ובשיגעון ינהג."  כאן אנו נפגשים בעוצמת ה"שיגעון"  של גאווה הצומחת אצל אדם הנהנה מפירות לא לו! אדם כזה מסוגל לפגוע בעצמו מכוח התמכרותו לשיגעון גדלותו. הוא מסוגל  לבלות את שארית ימיו בסבל בלתי נתפס, אך להוריד את הראש לעולם לא יסכים!.

אדם כזה סופו שלוקה בצרעת, מחלה משפילה, מתוך תקווה  שירסן את גסות רוחו, יכופף את ראשו, ואזי הצרעת תלך כלא הייתה. אלא שדא עקא נעמן הסובל רוצה להירפא ממחלת הגאווה ב...גאווה!! וזה כמובן בלתי אפשרי!  הנביא רוצה ללמדו ואת הבאים אחריו כיצד נרפאים ממחלת ה"אגו המנופח". דבר ראשון מנפצים את דמיונו, אותו דמיון של קבלת פנים זוהרת.  הנביא בכוונה לא יוצא לקראתו,  ואפילו לא מקבלו לפגישה בביתו. אלא שולח את נערו, מתוך מטרה לשבור את גאוותו. הוא מודיע לו כי התרופה לצרעתו היא לטבול  דווקא בירדן! ומדוע?  מסבירים בעלי המחשבה שאין משהו סגולי במים אלו  אם כי דווקא בשמו של  הנהר רמוזה מטרת הטבילות: "ירדן" מלשון ירידה, הנמכה של רוח הגאווה. כופף את ראשך בפני מי שאמר והיה עולם ושב ורפא לך. 

הסובבים את נעמן ניסו לשדלו להאזין לעצת הנביא לטובתו: " וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר"  הם פוני אליו בלשון רכה "אבי" ולא "אדוני", כאומרים לו: צא כבר מתחושת "האדון" שבך  ותחזור למימדים הטבעיים שלך. 

נעמן נעתר להם: "וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹוקים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר", מלמדים אותנו בעלי המוסר שסביר להניח שנעמן לא בדיוק הבין מה ההבדל בין טבילה אחת לשבע טבילות. לאחר הטבילה הראשונה עדיין לא קרה דבר, אולי הוא כעס שאין כל תועלת בטבילות אלו!... היה  צריך לשכנעו מחדש לטבול פעם נוספת ובפרט אחרי שש טבילות בהן לא קרה דבר. אך כשטבל בפעם השביעית ועלה מן המים נרפא לגמרי מצרעתו.

נעמן מתפעל ומתרגש: "וַיָּשָׁב- אֶל-אִישׁ הָאֱלֹוקים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹוקים בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ". נעמן גם נרפא מהצרעת וגם קצת מחטא הגאווה והוא מוכן להודות בטעותו. הוא חוזר אל איש האלוקים,  יורד מהסוס עומד לפני הנביא וחולק לו כבוד , הוא כבר מכיר בעליונותו של הקב"ה. אכן קידוש ה'.

כיום אין את מחלת הצרעת המצוינת בתורה, אך תסמיניה  קיימים גם קיימים. יה"ר שנזכה להפנים זאת.