לפני כשש שנים פנה אלי הרה"ג רבי יצחק רוט שליט"א  עורך היומון- "יתד נאמן" בזכות לכתוב טור תורני בעיתון, הודיתי לו על ההצעה, אך הבעתי את חששותיי  שאולי אינני האיש המתאים מכיוון שאני בא מתחום ההרצאות, גם אם לעיתים שלחתי את  ידי בכתיבה, אך לא בכתיבה קבועה, ולבטח לא בזכות לכתוב לציבור קוראי היומון שהינו העידית של "בני התורה". הרב רוט הרגיעני שהוא יסייע בעדי...    

התלבטתי, והלכתי להיוועץ עם הרבי שלי שליט"א. והוא בתגובה תיאר לי במשל על  אדם יושב על מפתן בריכה ביום קיץ לוהט, רגליו משתכשכות במים הקרירים, הוא יודע לשחות, אך חושש לקפוץ לבריכה מאימת טמפרטורת המים.... חברו שנמצא בתוך הבריכה מחליט מיוזמתו  'לסייע' לו... הוא יוצא אליו ונותן לו לחיצת יד של: "שלום עליכם"...המושכת אותו 'בעדינות' ... למי הבריכה הקרירים. דקה אחת של אי נעימות, ואולי גם קצת זעם... וכבר שוחה לו מיודענו כדג במים, ובסתר לבו הוא מודה על כך. גם בחיי היום יום, לעיתים קשה לאדם "לקפוץ למים" . ופתאום מזדמנת לו הצעה , כעין לחיצת יד של "שלום עליכם"... תנסה!! לעולם לא דוחים הצעות טובות, ולעולם לא מפסידים מלנסות!  אך לא לנסות, זהו הכישלון הגדול  ביותר שהאדם עלול להביא על עצמו.

וב"ה הודות להצעה זו הטור ממשיך מאז. וממנו יצאו בס"ד כבר שלושה כרכים של ספרי: "היא שיחתי". בראשית- שמות- ויקרא ומועדי ישראל. ושני הכרכים הבאים יצאו בע"ה במהלך שנה זו.        

פרשות "תזריע – מצורע" מכנה משותף להן – 'תורת הנגעים'. פרשת תזריע עוסקת בנגעי אדם, ואילו מצורע עוסקת בנגעי בתים.

התורה 'תורת חיים' היא, וכל יהודי בכל זמן נדרש ללמוד ממנה 'אורח חיים', ולכן למרות שכיום אין נוהגים דינים אלו, מכל מקום צריכים אנו ללמוד מהם אורחות חיים. ובפרט פרשת 'נגעי בתים' עליה נאמר בגמרא בסנהדרין (ע"א, א) "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות! ולמה נכתב? דרוש וקבל שׂכר". אם כן חובה עלינו לדרוש וללמוד מפרשה זו כדי שנזכה עבור דרישתה לשכר רוחני.

נפתח בפרשת נגעי אדם, על שום מה אדם נענש בנגע הצרעת? מבאר רש"י: "לפי שהנגעים באים על עוון לשון הרע שהוא מעשה של פטפוטי דברים, לפיכך הוזקק להביא לטהרתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול. ובנוסף מביא הוא עץ ארז לפי שהנגעים באין על גסות הרוח, והארז מרמז על גאווה וגסות רוח. ועוד מביא שני תולעת ואזוב לרמז על תקנתו שישפיל את עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב."

נמצאנו למדים שנגעי הצרעת מגיעים לאדם כעונש על חטאי לשון הרע, גאווה, וגסות הרוח. המוסר השׂכל הנלמד הוא חד וחלק.

אולם בנגעי הבתים  מלמדים אותנו חז"ל שהם באים דווקא כ'מתנה' לעם ישראל, שנאמר (שם י"ד, ל"ד) "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם", ואומרים על כך חז"ל במדרש (במד"ר יז, ו): "רבי יהודה אומר בשׂורה היא להם שבאים עליהם נגעים". ומקשה רבי חייא "וכי בשׂורה היא להם שנגעים באים עליהם?!".

מתרץ רבי שמעון בן יוחאי "כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם, עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשׂדות. אמר הקב"ה, אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב, שנאמר (דברים ו, י"א) ובתים מלאים כל טוב. מה הקב"ה עושה, מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא. (מטמון -דבר שהוא סמוי מן העין)".

על טעם זה יש להבין, אם חפץ הקב"ה לקיים הבטחתו לתת לבניו ארץ מלאה כל טוב, יכול היה למצוא דרכים רבות ומגוונות למלא את ארץ ישראל באוצרות ובמטמוניות מבלי שיאלצו לשבור את ביתם, ומדוע נתן להם הקב"ה את העושר הזה בצורה זו דווקא?! מלבד זאת יש להתבונן במוסר השׂכל שיש בטעם זה לפי הדעה שהוא לא היה ולא עתיד להיות!?

מבאר בעל ה"שבילי פנחס" על דרך הדרוש, (מעובד) שיש בכך הוראה ולימוד דרך ליהודים רבים הלוקים במידת ה'ענוה הפסולה'. בלא מעט יהודים טובים הברוכים בכישרונות רבים של השׂגות בתורה, או בקיום מצוותיה כמו בגמילות חסדים ובמעשים טובים, ביכולתם להאיר את שמי העולם במטמוניות אלו . אך הם פוטרים עצמם מחובה זו ע"י שימוש לא נכון במידת ה"ענווה". כאדם האומר לעצמו: " מי אתה, ומה אתה, שתּלַמד תורה לאחרים?! שתחדש בתורה?! או שתעסוק בגמילות חסדים?! וכי אין די במה שיש?!  מחשבות מסוג זה אלו מקטינות את האדם בעיני עצמו ומונעות ממנו את מימוש תפקידו בעולם.

זהו הרמז בנגעים הבאים על הבית ולא על האדם, כדי ללמדו כי קירות הבית הסוגרים ומגינים עליו שלא יצא ללמד תורה לאחרים ולעסוק בגמילות חסדים, הן בבחינת 'נגעים' העומדים בדרכו למלא את חובתו בעבודת השם, וצריך להרוס אותם כדי שלא יעמדו בדרכו. כנאמר  "וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר ...", כלומר, כדי שיהיה מוכרח לצאת ולהשפיע תורה וגמילות חסדים לאחרים.

כדי להתגבר על מחשבת פיגול זו של ענוה פסולה, העצה היא לזכור תמיד את שאנו מבקשים בתפילת הלחש בשבת: "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך", כי לכל אחד יש את החלק המיוחד והשמור רק לו בתורה ובישׂומה. 

בנתיצת בתי הכנענים שהטמינו את אוצרותיהם בקירות הבתים יש רמז ברור, כי הכנענים מהווים שם כוללני לכול התפיסה הגויית המתעבת במהותה את הפצת אור התורה בעולם. כוחות טומאה אלו  מעוניינים  להסתיר מעיני האדם את האוצרות והמטמוניות של השׂגות התורה ועבודת השם הטמונות בגנזי נשמתו, וגורמים שהאדם יסגור את עצמו בתוך הבית ולא יצא ממנו ללמד תורה, או לעסוק בגמילות חסדים.

לכן מביא הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו נגעים על קירות הבית, מן זעזועים פנימיים, תזכורות חיוביות,  שיגרמו ליהודי זה  להשׂכיל  להרוס את קירות הבית הסוגרים עליו, ולגלות את האוצרות והמטמוניות של השגות התורה ועבודת השם הגנוזים בפנימיות נשמתו, ועל ידי זה יוכל לחדש ולבנות את עצמו בחלוקת אוצרות אלו עם כלל ישראל.

לאור הדברים ניתן ליישב את שאלת המפרשים מדוע צווה הקב"ה להביא 'שתי ציפורים' לטהרת המצורע שפטפט ללא צורך, הלא די בציפור אחת ? כן יש להבין מדוע צווה הכתוב לשחוט ציפור אחת ולשלח לחופשי את חברתה אל מחוץ לעיר שתמשיך לפטפט... הרי אם הרמז הוא על תיקון  הפטפוט מדוע לשלחה ?!

מיישב זאת הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע על פי המבואר בזוהר הקדוש (תזריע מו, א) שהחוטא בעוון לשון הרע עונשו כפול, כי מלבד העונש על הדיבורים האסורים שדיבר, יקבל גם עונש על דיבורי הקודש שהיה יכול לדבר באותו הזמן ולא דיבר.

וזוהי הסיבה שמביא המצורע שתי הציפורים ביום טהרתו, כי הציפור השחוטה באה לכפר על הדיבורים האסורים, ואותה שוחטים להורות על מניעת הפטפוט בדברים אסורים. אולם הציפור החיה באה לכפר על דברי התורה, התפילה ולימוד המוסר שיכול היה לדבר ולא דיבר, ולכן אותה משאירים בחיים, כי דיבורים אלו צריך המצורע לקחת לליבו מהיום והלאה ולקיימם ביתר שאת. והסיבה שמשלחים אותה על פני השדה, לרמז למה שאמרנו לעיל שיש בני אדם שכוחות טמונים בהם גם ללמד לאחרים דברי תורה, ועליהם לכתת רגליהם ממקום למקום ללמד את הבריות דרכי השם ותורתו.

לאור הדברים ניתן ליישב שאלה נוספת ששואלים רבים ממפרשי התורה. מדוע צריך המצורע להביא גם אזוב ושני תולעת כדי להכניע את גאוותו, מאידך הוא מביא גם עץ ארז שרומז על גאווה, הרי היה לו להביא רק - שני תולעת ואזוב המורים לחוטא שעליו לעבוד על מידת הענווה, ותו לא.

מיישב בעל החידושי הרי"ם זי"ע כי באה התורה ללמד מתי אסור להשתמש במידת הענווה, אלא אדרבה צריך להתלבש במידת הגבורה והאומץ  בבחינת "ויגבה לבו בדרכי השם " (דברי הימים ב' י"ז, ו), כגון לדבר מצוה, או כשהמדובר בפגיעה בכבוד שמים, והוא שׂם עצמו 'עניו' באותה שעה ואומר: מה אני ומה חיי, הלא שפל אני ואינני מכובד בעיני הבריות... 'עניו' שכזה טעון כפרה! אולם תקנתו היא הפוכה, אם הכניע את עצמו כאזוב- יגביה את עצמו כארז!!

מעתה תובן ההשוואה בין דברי רבי שמעון בר יוחאי שנגעי הבתים הם בשׂורה טובה, עם דברי הגמרא בערכין (ט"ז, א) האומרת כי נגעי הבתים הם עונש על עוון גזל וצרות עין. ולפי האמור הביאור הוא, כי מי שאינו עמל לגלות את השׂגות התורה ועבודת השם הגנוזות בו כדי ללמדם לאחרים, הרי הוא בבחינת: "גוזל את הרבים", כי אותם מתנות רוחניות שקיבל משמים, נתנו שילמדם לאחרים, כמו ששנינו בגמרא בסנהדרין (צ"א, ב): "כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו".

וזהו גם כן ביאור הנגעים הבאים על הבית מחמת צרות עין, כי עינו צרה בעצמו!! שלא לראות בעין טובה ובנפש חפצה את הכישרונות החבויים בתוכו לתתם לאחרים, וזה גורם לו שלא ללמד תורה ושלא לעסוק בגמילות חסדים.

זוהי כוונת חז"ל באומרם: "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שׂכר". כי בפועל כמעט אין במציאות שיבואו על הבית נגעים עם כל הפרטים לפי כל כללי דיני התורה, אך עם כל זאת כתב הקב"ה ענין זה בתורה שבכתב, כדי שנדרוש להבין את הלקח הנשגב הטמון בעניין זה, שינצל ויממש כל יהודי  את הכישרונות שברכו הקב"ה להיטיב עם אחיו.

נסיים באמרתו הידועה של רבי שמחה בונים מפשיסחא זי"ע: "לעולם יהיו לו לאדם שני כיסים באחד יהא מונח המאמר "ואנוכי עפר ואפר", ובשני "בשבילי נברא העולם". ובכל פעם שיכבדוהו או שיבקשו ממנו ליטול שררה על הציבור יוציא את הפתק "ואנוכי עפר ואפר", ובכל פעם שתזדמן לידו מצווה או אפשרות לזכות את כלל ישראל, אל יצטנע אלא יוציא את הפתק השני "בשבילי נברא העולם" ויעשה זאת בשמחה...

בפתחו של "זמן קיץ" הבא עלינו לטובה, יהי רצון  שנזכה לממש את הפוטנציאל הטמון בנו.