לא אחת בהיסטוריה היהודית, התנכלו שונאי ישראל למצוות ברית מילה ולמקיימיה. בשלוט הרומאים בארץ לאחר חורבן בית שני, הם אף גזרו פעם אחר פעם עונש מוות על היהודים המלים את בניהם.

בידינו עדות לויכוח בין רבי עקיבא שנידון למוות על ידי הרומאים ב"עוון" לימוד תורה ברבים, לבין הנציב הרומי טורנוסרופוס. במרכז הויכוח עמדה מצוות ברית המילה. מפאת חשיבותה נביאה בשלמותה:

"מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אלו מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים! אמר לו טורנוסרופוס: הרי שמים וארץ, יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר, שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין עליו, אלא אמור לי דברים שהם מצויים בבני אדם. אמר לו: למה אתם מלין? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בני אדם נאים משל הקב"ה".

"הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות (עוגות) ואמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם. אין אלו נאים יותר מן השיבולים?"

"אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אין יוצא הוולד מהול ממעי אימו? אמר לו רבי עקיבא: לפי שלא נתן הקב"ה מצוות לישראל, אלא לצרף (לעבד את מידות הנפש) אותם בהן" (מדרש תנחומא, תזריע ח').

המעיין במדרש יבחין כי השניים כלל לא דנו במצוות מילה. זו אך שימשה להם תואנה ונקודת מוצא לויכוח מהותי יותר. למעשה, בויכוח עמדו זה מול זה הפסימיות היוונית - רומית, שמייצגה היה כאן הכובש, השולט, זה שהעולם ומנעמיו הדום לרגליו, ומולה האופטימיות היהודית שנוסף לה נופך משמעותי בהישמעה מפי רבי עקיבא, הנידון למוות.

העולם, טען הרומאי, הינו כמות שהוא, על הטוב ועל הרע שבו. הוא חסר שלמות ואינו ניתן לתיקון. גם אין צורך בכך. אין לו מטרה או כיוון, כי אם שעתו וזמנו. חיה איפוא את שעתך. אתה, האדם, קטן אתה! כלום יכול אתה לעשות שמים וארץ? הנך פירור בלתי נראה ביקום אדיר זה, ומה ערך יש למעשיך הטובים והרעים כאחת?

רבי עקיבא גרס:

נאים מעשי האדם, כביכול, ממעשי האלוקים. בעת שאחריותנו כבני אדם עומדת על הפרק, אל תיזכר באפסות כוחך מול שמים וארץ. "אמור לי דברים שהם מצויים בבני אדם. כאן חשיבותנו הגדולה. העולם נברא חסר בכוונה תחילה, כדי שיוכל האדם במעשיו ובבחירתו החופשית להשלימו ולתקנו. בידו הכוח לאפות עוגה משיבולים ולשפר דברים בעולם. זו התקווה הגדולה. ובעיקר, התקווה ביכולתו לשפר את עצמו ולשפר גם את גופו, כפי שמלמדת אותנו מצוות מילה: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י"ב, ג'). השאיפה לעולם טוב יותר היא הדלק החייב להניע את פעולות האדם, כשהמצוות נועדו לצרף ולחשל את רוחו, למען יעמוד במשימה הרוחנית שהוטלה עליו.

כל יצורי העולם, הדוממים, הצומחים ובעלי החיים מגיעים אל השלימות הרוחנית הנדרשת מהם בעצם יצירתם, שכן דבר לא נדרש מהם מעבר לכך. לכן, בעצם הווייתם וישותם הם ממלאים את כל תפקידם ומטרתם, הם מקדשים שם שמים בעובדה שה' ברא אותם והם קיימים בעולמו. שלימות זו מבוטאת במילה "טוב", המופיעה בפסוקי בריאת העולם, היא מלמדת כי הדגים והחיות הגיעו אל פסגת המצופה והנדרש מהם. מרגע שהדג היה לדג, התמלא ונשלם רצון ה', ועל כך נאמר (בראשית א', כ"א): "וירא אלקים כי טוב". לא כן האדם. הוא אינו ממלא את תפקידו רק בעצם ישותו והופעתו על בימת כדור הארץ. אדרבה, כאדם הוא נולד פרא, עם תאוות ונטיות שליליות, ולכן, עליו לעבד את תכונותיו כדי לבנות את בניינו הרוחני. הוא אינו שלם בבריאתו, וכשם שעליו למול את עצמו, כך עליו גם לעמול על דמותו כאדם.

הפיל ישאר ביום מותו אותו פיל כפי שנולד. רק משקלו השתנה, אך דמותו תשאר כשהיתה. לא כן האדם, ביכולתו להעפיל עד קרוב למדרגת משה רבנו וביכולתו להיות, חלילה, חברו של ירבעם בן נבט, שהחטיא את הרבים.

מדוע ביצירתו של האדם נאמר (בראשית א', כ"ו): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" בלשון רבים, והלא הקב"ה היה יחיד בעולמו, ללא כל שותף, ונכון היה, איפוא, לומר: "אעשה אדם"?

כאן נרמז שהאדם נעשה שותף בבריאה שלו עצמו, כאשר יחד עם הקב"ה הוא בונה את דמותו הרוחנית לאורך כל חייו. לכן, אומר הקב"ה: "נעשה אדם", אני ואתה, יחד נעשה את האדם שבקרבך... עמל זה של האדם מלווה הוא בעזרתו של הקב"ה, שאילולא עזרתו אי אפשר לפעול מאומה, וכמאמר חז"ל: "יצרו של האדם מתחדש עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" (קידושין ל', ב').

כשם שרצה הקב"ה שהאדם יעמול על דמותו כאדם, כך היה חפצו כי האדם יעמול כדי שיוכל להמשיך לחיות בעולמו של הבורא. על האדם להתערב במעשי הבריאה ולהתקין אותם שיהיו ראויים לשרתו, כדי לאפשר לו לחיות. לדוגמה, תכליתה של החיטה היא אמנם לצורך אפיית לחם, אך אף על פי כן לא ברא הקב"ה את העולם באופן שהאדמה תצמיח לחם. על האדם לעמול רבות עד שהוא זוכה להריח את ריחו הטרי של הלחם הנרדה מן התנור. הפשתן נברא לתעשית הביגוד, והוא מצרך בסיסי של האנושות, אך יחד עם כל זאת לא צומחים בגדי האדם בשדות. רק לאחר עבודה מאומצת מפיק האדם מגבעולי הפשתן את לבושיו.

ואמנם, על כך אומרת התורה (בראשית ב', ג'): "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" אחד מפירושי המילה "לעשות" הוא שהעולם נברא באופן שיש בו הרבה מקום לעשיה נוספת. הקב"ה ברא את העולם כדי שהאדם יעשה בו את הצריך להעשות, כדי להגיע אל התוצר הסופי הנדרש.

מסופר בגמרא שבשעה שברא הקב"ה את העולם, היה העולם מתרחב והולך, עד שגער בו הקב"ה והעמידו. מה פשר התפשטות זו של העולם? אם הקב"ה ברא אותו לפי תכנון ברור מראש, מדוע שיתרחב מעבר למה שעלה במחשבה?

מסתבר שהכוונה היא להתרחבות באיכות, מה שקרוי בלשוננו התייעלות. כאשר העולם השיג כי רצונו של הקב"ה שהארץ תוציא חיטה, כדי לעשות ממנה מיני מאפה, וכן יבולי פשתן יכסו את השדות, כדי שהאנושות תפיק מהם בגדים, החליט העולם על דעת עצמו, להוציא את התכלית הסופית, מיני מאפה ובגדים. זוהי ההתרחבות שעליה דברו חכמים. אלא שהארץ טעתה, והקב"ה גער בעולמו ואמר לו: "די!" רצוני לברוא את העולם ללא שלימות, כדי שיבוא האדם וישלים את הצריך תיקון והשלמה. שם ה' ש-ד-י משמעותו: שאמר לעולמו "די".

כאשר ציווה ה' את אברהם למול את עצמו אמר לו: אני א-ל ש-ד-י, התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי ביני ובינך, וארבה אותך במאד מאד" (בראשית י"ז, א'-ב'). מדוע התגלה הקב"ה לאברהם אבינו דוקא עתה בשם זה, א-ל ש-ד-י?

קיים קשר ישיר בין הרעיון העומד מאחורי מצות מילה ובין מה שעומד מאחורי שם זה של הקב"ה. כאשר ציוה הקב"ה את אברהם אבינו על מצות מילה, התעוררה שאלה: אם ה' חפץ במילה, מדוע אין האדם נולד מהול? זוהי למעשה שאלתו של טורנוסרופוס הרשע ששאל את רבי עקיבא, אך חשוב שגם אנו נברר ונלבן את התשובה לשאלה זו. הוא שאל את שאלתו מחמת חוסר אמונה ואנו שואלים כי רצוננו להעמיק את האמונה.

הקב"ה הזכיר לאברהם: "אני א-ל ש-ד-י", אני הוא שאמרתי לעולמי די, כאשר העולם "חשב" לגדול ולהתרחב, כי העולם חשב להשלים בעצמו את תכליתה של הבריאה, ואיני מעוניין בכך. רצוני הוא שהאדם ישלים את הבריאה, תוך כדי קיום מצוות ה', ולא שימצא בריאה מושלמת.

האדם נברא ערל, כדי שהוא עצמו יתקן את גופו. מצות מילה היא הראשונה בחיי האדם שנעשית כדי לתקנו. היא מדריכה ומלמדת את האדם: כל ימיך עליך לעמול כדי לשפר ולתקן עוד ועוד. ועל כך אנו אמנם מברכים את התינוק, מיד לאחר שנכנס לבריתו של אברהם אבינו: "כשם שנכנס לברית – כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים", שחייו יהפכו למסלול של הטבה, השבחה ותפארת בעולמו של הבורא.