בעבר היה מעמדה הכלכלי של כל משפחה תלוי בחלקת האדמה שהיתה ברשותם. הקרקע היתה יותר מרכוש, היא היתה מהות. עם כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל חולקה הארץ לנחלות. חלוקה ראשונית זו מימי יהושע בן נון היתה אמורה לשמר, ככל שניתן, את האיזון החברתי והכלכלי. במרוצת הדורות היתה מכירת השדות עלולה להפר את השיוויון וליצור ריכוזיות יתר שתגרום לפערים ולמעמדות בעם.

לעתים נלחץ האדם ומצבו הדחוק הביאו למכור את שדהו. על אותה שעה אמרה התורה: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויקרא כ"ה, כ"ה). החובה לגאול את השדה ולהשיב אותה למוכר העני, מוטלת על הקרוב אליו ביותר ("גואלו הקרוב"). קונה השדה חייב להשיבו אם יקבל את מחירו.

אם לאחר זמן הוטב מצבו הכספי של המוכר, זכותו לכפות על הקונה את החזרת השדה, תמורת הסדר כספי המחושב בהתאם לסכום ששולם עבורו בעבר ולמספר השנים שבהן החזיק הקונה בשדה. בצורה זו נשמרו זכויותיו של בעל השדה הראשון ומשפחתו שבה אל נחלתה: "ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו. וחישב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו" (שם כ"ו).

ואם אדם מכר את שדהו כדי לשפר את מצבו הכלכלי. אך מכירת השדה לא הביאה להתאוששות המיוחלת, החובות מעיקים, והוא עומד בפני התמוטטות?

על כך דנים הפסוקים הבאים:

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך" (שם ל"ה). קיימת חובה אלמנטרית לסייע לו להחזיק מעמד.

העזרה היא, כמובן, כספית. את הכסף צריך להלוות לו, גם אם מדובר בסכומים גדולים. על ההלוואה להיות ללא ריבית. כאמור בפסוק הבא: "אל תקח מאיתו נשך ותרבית... וחי אחיך עמך" (שם ל"ו).

פסוקים אלו חותרים תחת אושיותיה של הכלכלה הליברלית בעולם. ואכן, כיצד ניתן לקיים כך חברה דינמית ומתפתחת? מי מסוגל להתנהג בהתאם להנחיות אלו?

בטרם נענה, נבדוק את המקרה הבא:

לעתים, האדם הגיע עד משבר ומכר את עצמו לעבדות שהיתה מקובלת בעולם העתיק: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבוד בו עבודת עבד" (שם ל"ט).

האדון קנה את העבד כדי להפיק מעבודתו את מרב התועלת, אולם התורה מגבילה את שימושו בעבד: "כשכיר כתושב יהיה עמך" (שם מ'). התייחס אליו כאילו הוא שכיר, לא כעבד.

זאת ועוד, "עמך" - במאכל, "עמך" - במשתה, "עמך" - בכסות נקיה. שוויון בתנאים. ומה קורה כאשר ברשות האדון מצוי רק כר אחד להניח עליו את ראשו בלילות? עקרון ה"עמך" מחייב לתיתו לעבדו!

כלום תיתכן הנהגה זו? כיצד יהיו האנשים מסוגלים לנהוג לפי כללים אלו?

התשובה טמונה במילה "אחיך" החוזרת בעקביות בפרשיות אלו. הפנייה לאדם היא: עזור ל"אחיך". לא לזולת, כי אם ל"אחיך". השלט בתודעתך ובדמיונך, שכל בן ישראל "אחיך" הוא. אזי כבר תפעל כפי הנחיות הכתוב, שכן למען אח מוכן האדם לעשות מעל ומעבר למקובל.

והפסוק ממשיך: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (שם מ"ב).

ההכרה, הידיעה והאמונה שבסיס אחדותו של העם הוא רוחני וטהור ומקורו באלוקים, שכולם היו בעבר עבדים ונגאלו בניסים גדולים, שכולם עומדים לפני האלקים בשווה, דורשת ומאפשרת אחווה עמוקה על השלכותיה המעשיות.

בלעדי הכרה זו מתרחבים הפערים החברתיים, האדישות והניכור גוברים, וחיי החברה, המסחר והכלכלה החופשית הופכים לזירת התגוששות, שבה שולט הכלל: "תפוס כפי יכולתך".

מערכת חוקי התורה מאפשרת גם לנכרי לקנות בכספו עבד יהודי: "וכי תשיג יד גר ותושב עמך... ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר. אחרי נמכר גאולה תהיה לו, אחד מאחיו יגאלנו... וחישב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל..." (ויקרא כ"ה, מ"ז-נ').

במדינת היהודים יכול הנכרי לדור באין מפריע. יכול הוא לעסוק בה במסחר בחופש כלכלי מלא, להתעשר ואף לקנות לעצמו עבדים יהודים שישרתוהו. עלינו לזכור שקנייה זו עומדת בניגוד לאינטרסים הרוחניים של העם, התובע מבניו נאמנות לתורה ולמסורה בודאי ששהיה ממושכת ברשות נכרי פוגעת ברמתו הרוחנית של העבד העברי. אך יחד עם זאת, למרות הסכנה המוחשית, אין התורה מונעת את הקנייה. העסקה מעוגנת בתורה ונשמרות זכויותיו של האזרח הזר.

ליברליות זו אינה תוצאה של אדישות התורה למצב שנוצר. להיפך, התורה מעוררת את בני עמו היהודים של העבד להצילו. היא דורשת מהם מאמץ עליון כדי לחלץ את הנמכר מידיו של הנכרי, ומדריכה כיצד לפעול:

"אחרי נמכר, גאולה תהיה לו" (שם כ"ה, מ"ח).

כצעד ראשון מזהירה התורה את העם לא לנצל את כוחו ביחס למיעוט הנכרי. זוהי דרך בה צעדו כמעט כל העמים בארצותיהם. אין להפעיל את הכוח והשררה כדי לכפות על המיעוט האתני הזר את רצונו של הרוב. לא באמצעות צווי הפקעה למיניהם ולא על ידי מערכת חוקים שתמנע את האפשרות של קניית אזרחים יהודים על ידי נכרים או על ידי ביטולן של עסקאות אלו. לא זאת דרך התורה. התורה מצווה לפדותו בכסף מלא. אספו כסף, אומר הפסוק, שלמו לנכרי את המגיע לו! עשו זאת מהר, בטרם יושפע העבד מאורחות חייו של אדונו הנכרי ויתדרדר מבחינה מוסרית.

למרות ההתלהבות שבקיום מצוות פדיון שבויים, הזהרו! זכרו את היושר ואת האמת שחוק התורה דורש מכם. במטרה לבסס תביעת יושר זו כאן ועכשיו, מוסיף הפסוק את המילים הבאות: "וחישב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל" (שם כ"ה, נ').

אל תעקוף את הנכרי, אל תערים עליו ואל תרמה אותו. אל תכפה עליו פיצויים סמליים במעטה חוק כלשהו ש"נתפר" במיוחד כדי להתגבר על הבעיה שנוצרה... עליך לשלם לו את מלוא התמורה המגיעה לו.

הפרשה מסדירה את אורחות חיי העם בארצו וקובעת את סדרי העדיפויות המוסריות בחיי הכלכלה במדינת ההלכה. זו התמונה שציירה לנו התורה למען נדע מהו האופי הנאצל של החיים שהיא חותרת להגשים, ומהו היחס לאדם הזר הדר בקרבנו - בעולם המתנהל לפי חוק התורה.