באחד הלילות עת שכב יוקל על מיטת העץ הקשה שלו, רעב כתמיד ובטנו מקרקרת. נעצמו שמורות עיניו, תנומה נפלה עליו ויחלום חלום. בחלומו רואה הוא איש נשוא פנים, זקנו שיבה ועיניו מפיקות אור אין סוף. והאיש עומד לו על יד גשר גדול ורחב ידיים, המתוח מעל לנהר שוצף וגועש, מחווה באצבעו ואומר: "יוקל, שמע נא את הבשורה אשר בפי. מהיום והלאה הקיץ הקץ לדלותך. כאן, מתחת לגשר, בפינה השמאלית, עשרים צעדים מדודים משפת הנהר, טמון אוצר גדול שיעשירך לכל ימי חייך. צרור את חפציך, פנה אל קראקא העיר הגדולה וקח את האוצר הממתין לך".

יוקל התעורר משנתו נפעם, והנה חלום. אמנם יפה ידע את שאמרו חז"ל כי אין חלום ללא דברים בטלים, אולם מה יש לו להפסיד. ייסע אל העיר הגדולה, ושם ימצא את האוצר הגדול שהובטח לו. בלי לומר מאום, ארז מעט חפצים בתרמיל ישן ומרופט, נפרד מבני משפחתו במילים סתומות ופנה אל הדרך.

ארוכה היתה הדרך מעיירתו הנידחת של יוקל. לא קלה היא הדרך, אף לא לעשיר הנוסע בכרכרה רתומה לארבעה סוסים אבירים, ובוודאי לא לאיש כיוקל, הנגרר בשתי רגליו, כשמדי פעם עושה לו עגלון מזדמן טובה ומעלהו על עגלתו עמוסת התרנגולים, לנסוע עמו כברת דרך. כל עצמותיו כואבות, ורגליו הצמוקות דומה כי כבר יבשו לגמרי. בקושי נושא הוא את עצמו, אולם המטרה מעל לכול, יודע הוא כי שם, בקראקא, יבוא הקץ לכל תלאותיו. שם מצוי האוצר אשר ישנה את חייו. את הדרך חזרה כבר יעשה בכרכרה מפוארת.

לקראקא מגיע יוקל באמצע הלילה, עייף וסחוט, שבור ורצוץ, על סף אפיסת כוחות. אין הוא פונה להניח את צרור עצמותיו למנוחה כלשהי. חושש הוא פן יקדימנו אחר וייקח את האוצר. בצעדים מאוששים פונה הוא לעבר הנהר הגדול. שם ודאי ימצא את הגשר בקלות. ואכן, כעבור זמן לא רב עומד לו יוקל כשברזל בידו וחופר מתחת לגשר, במקום שהורה לו האיש נשוא הפנים בחלום.

חפר במרץ נעורים, כאילו לא עומדים מאחוריו ימים ארוכים של טלטלה מפרכת. אך הנה, שומע הוא קריאה נוקשה מאחורי גבו: "עצור בשם החוק!" יוקל מסתובב בבהלה לאחוריו, ומול עיניו עומד שוטר במדים, בעל סבר פנים נוקשה, ומבקש הסבר למעשיו. יוקל מגמגם, ומתחיל לספר לשוטר הגוי את חלומו, ובתחנונים מבקש כי יואיל להרשות לו למצוא את האוצר.

"חי, חי, חי", פורץ הגוי בצחוק, "מקצה פולין הגעת לכאן כדי לחפש אוצר שנתגלה לך בחלום מתחת לגשר, מה לך מתייחס לחלומות... הנה אני אך אתמול חלמתי חלום, ובו נתגלה לי כי בעיירה פלונית, בקצה פולין, מתחת לתנור, בביתו של יהודי בשם יוקל, מצוי אוצר שלא יסולא בפז. האם בגלל חלום שטותי שכזה, אטריח את עצמי למרחק כה גדול. ואף אם אגיע, מי יאמר כי יהין אותו יוקל לתת לי לחפור תחת תנורו... כלך לך מפה, בטרם אזעיק את חברי במשמר העיר, ויגררו את עצמותיך מכאן..."

יוקל מאוכזב ונדהם בו זמנית. מאוכזב על הטירחה שטרח לשווא, ונדהם על הבשורה ששמע בתום לב מפיו של השוטר, כי מתחת לתנורו מצוי אוצר שלא יסולא בפז. ושוב גורר יוקל את עצמו, אמנם בידיים ריקות, אך תקווה ממלאת את לבו, אולי מתחת לתנור נמצא האוצר...

ובבית, אך נכנס פנימה, ובני משפחתו מקיפים אותו, מבקשים לראות אולי הביא להם דבר מה. אולי עלה בידו להשיג פרוטות מספר. אולם יוקל אינו אומר מילה וחצי מילה. מניח את צרורו הדל בפינת החדר, נוטל גרזן חלוד גדול ממדים ומתחיל לנפץ את התנור הגדול. אשתו נזעקת אליו, צועקת בקול חסר אונים: "מה קרה לך, יוקל, הנשתבשה דעתך? חודשיים נעדרת מן הבית על לא דבר, וכעת באת להרוס את הבית. הנח לתנור מיד..." יוקל אינו עונה מילה וממשיך להכות בגרזן מול עיניה הכלות של אשתו, אשר עם כל מכה נוספת מתחזקת בליבה הידיעה, כי משהו קרה ליוקל בעלה.

אבני התנור המנופצות מונחות זו על גבי זו מבוישות, ויוקל נוטל את חפירה ומתחיל לחפור מול עיניהם הנדהמות של בני משפחתו. הזיעה ניגרת ממצחו ומתערבת בערימות החול שהוציא מן החפירה. ידיו כואבות ממאמץ החפירה הממושכת. אך הנה נשמע צליל קשה. האת נתקלה במשהו מוצק ומסרבת להמשיך. אור ניצת בעיניו. מניח הוא את האת מידו, רוכן ארצה, ובשתי ידיו הכואבות מפנה את החול מסיר חלקיקי עפר עקשניים. והנה, למול עיני בני המשפחה הנדהמים מתגלה ארגז גדול ממדים, ששיני הזמן אכלו בו. מכת גרזן חלושה, והארגז נפתח לרווחה. האוצר המיוחל התגלה ביפעתו.

* * *

האדם עמל וטורח כדי להשיג וכדי להרוויח, נודד הוא למרחקים בתקוה למצוא את מבוקשו.. אך האוצר נמצא לא בשמים ולא מעבר לים. "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".