עץ אחד היה ביער. הוא היה שונה מכולם. חלוש וכחוש היה מראהו, אך תכונה מיוחדת היתה בו. הוא היה "בן אלמוות"! שנים רבות עמד העץ הכחוש ביער. הוא ראה במותם ובנפילתם של שכניו הגבוהים והחסונים, ואילו הוא רק חייך חיוך של ניצחון, והמשיך לחיות.

העצים ביער עמדו והתבוננו בעץ בן האלמוות, התקנאו ביכולתו המופלאה לעמוד מול כל הקשיים לאורך שנים כה רבות. עמדו ודנו כיצד יוכלו גם הם לשפר את איכות חייהם. חשבו והעמיקו, עד שהגיעו למסקנה כי עליהם להעמיד זן חדש ומיוחד, המורכב מתכונות עצי היער כולם, ובכללם תכונתו המיוחדת של בן האלמוות. כך יקום דור חדש של עצים שכמוהו לא היה.

פנו העצים החסונים אל העץ הקטן והחלוש ואמרו: "ראה ידידנו, אמנם בן אלמוות אתה וחי אתה לאורך שנים כה ארוכות, אך חיסרון גדול לך. חלוש אתה מאד, וכאשר יבואו הכורתים לכרות את עצי היער, יפגעו בך תחילה. הבה נכרות ברית ידידות. אנו נושיט לך ענף, ואתה תושיט לנו גזע. נבריך יחדיו את המינים, וכך יקום דור חדש ביער הגדול. דור שיהיה גם חזק וגם בן אלמוות".

"איני יכול!" סירב העץ החלוש.

"מדוע אינך יכול?" זעקו לעומתו העצים החסונים, "הלא זוהי מידת סדום!"

"ראו", פתח העץ החלוש והסביר, "כשנטע בעל היער את העצים, נטע הוא עצים מכל המינים ומכל הסוגים. רצה שיהיו בו עצים חזקים ועצים חלושים, עצים גדולים ועצים קטנים. גם לי, העץ החלוש והקטן, יש תכלית מיוחדת בכך שאני חסר אונים. איני יכול לפעול נגד רצונו של בעל הבית".

הפנו העצים את עורפם אליו וסיננו: "עוד יבוא יומך, חצוף שכמותך".

כך המשיך העץ החלוש לעמוד ימים ושנים מול פגעי הטבע השונים. אמנם כפוף קמעא היה, אך נצחי, מסרב ליצור את המיזוג נגד רצונו של בעל הבית. עד שבא יומו...

הדבר ארע בסוף הקיץ. השמש קפחה בעוז, העצים הרכינו עלוותיהם, מנסים לשמור על לחלוחיותם. דממה שוררת ביער. אף רוח קלה אינה נושבת. הציפורים והחיות מתחבאות מאימת השרב. לפתע נשמעים קולות אימים. העצים מצטנפים עוד יותר, כמו מבקשים להתחבא. כורתי העצים הגיעו אל היער. בפקודת המלך, באו לכרות למענו גזעי עצים. תחילה ניגשו הכורתים אל הגזעים הרחבים והחזקים, הניפו את גרזניהם הלוך ושוב, אך מלאכתם היתה לשווא. הגרזן לא יכול היה לעצים.

אובדי עצות עמדו החוטבים, מביטים סביבם. מבטם נפל על העץ החלוש והקטן – "בן האלמוות". בחמת זעם הניפו עליו את הגרזן, מכה ועוד מכה, ולא השאירו ממנו שריד ופליט. אף את שורשיו העמוקים ביותר עקרו, כמו ביקשו להתנקם בכל העצים החזקים והחסונים שסירבו להכנע לגרזניהם.

חיככו העצים את ענפיהם בהנאה של שמחה לאיד. הרי אנו הושטנו לו ענף, רצינו להצילו, אך הוא סירב, והנה בא יומו. התנפץ המיתוס! אין עוד עץ בן אלמוות ביער. הכול שווים! כך התרגלו העצים לנוף היער ללא עץ האלמוות.

אולם, כעבור שלושה שבועות, עם שחר, כשהטל עדיין נוצץ בנפול עליו קרני השמש הראשונות, הבחינו העצים בעלעל קטן וירוק המבצבץ מתוך האדמה. עץ האלמוות מתחיל ללבלב. מסובב ראשו לצדדים כמבקש לראות אם חלפה הסכנה.

העצים לא האמינו למראה עיניהם. כיצד ייתכן הדבר? הם פונים לעלה הקטן: "סליחה, אנחנו מתנצלים. לא הערכנו אותך נכון. שמחנו לאידך! עתה, אם לא נוכל להשתתף בסודך, לפחות גלה לנו אותו. מהו הסוד שלך? הרי עקרו אותך, שירשו אותך, כיצד ייתכן שעדיין אתה קיים?"

הסתכל העלעל פנימה, אל תוך האדמה, לאחר מכן נשא את עיניו למעלה אל העצים החזקים ואמר: "לפני שנים רבות זרע מישהו גרעין באדמה. הגרעין התפרק, הרקיב, ולאחר מכן הוציא שורש ועלה. לפני שנכנס השורש לאדמה, הוא פנה אלי ואמר לי: האם אתה יודע מי אני? אני אביך. אמנם אני נכנס אל מעבה האדמה, אולם דע לך, כי איני מת. אני נכנס אל מעבה האדמה כדי לעזור לך.

דע לך, בני, אתה עץ נדיר. יש לך תכונות מיוחדות. ימים קשים נכונו לך. אתה חלש – בכל מסע כריתה יחטבו ויכרתו אותך ראשון, את כל הזעם יכלו בך. אבל דע לך, ככל שיעמיקו השורשים חדור, כך תהיה חזק יותר. בעתיד, כאשר יבואו ימים קשים, היצמד לאדמה, היצמד לשורשים עד יעבור זעם.

אני אקח אותך אלי, אשמור עליך. וכשיחלוף יום עברה, תצא ותצמח. כך תחיה לנצח, איש לא יוכל לקטוע את עתידך".

"זה הסוד שלי!" אמר העץ.

"כמה זמן עבר מאז נזרע הגרעין הראשון?" שאלו העצים.

חיכך העלה הצעיר בראשו ואמר:

"אם זיכרוני אינו מטעני, עברו מאז מתן תורה כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה".