בפינת הצריף העלוב, ישבה קבוצת חסידים, אסירי מחנה בוכנוולד. הגרמנים ימ"ש "חיטאו” את יושבי המחנה בחומר חריף אשר צרב את עורם הסדוק ככוויה, גופם היה שבור אך נפשם נשארה איתנה, היה זה בזכות הגאון הצדיק רבי גד'ל אייזנר זצ"ל ,ששהה עמם ועודדם כל העת בדברי חיזוק ונחמה.  ר' גד'ל  שם עין על פניו החיוורות  של הבחור  שמואל פרידע, הוא פנה אליו ואמר:  "שמואל, יודע אני היטב על מה הנך חושב עכשיו, חושב אתה על השידוך!!"  שמואל,  שהופתע מן הדברים, החל גונח : מדוע אתה תתלוצץ ממני?! אך רב גד'ל כמו לא שמע והמשיך: "שמואל, דע לך כי יעזור ה' והמלחמה תסתיים, עוד יהיו חתונות, ואתה תזכה להיכנס לחופה. ואם חושש אתה עכשיו שמא לעת חתונתך כבר לא יהיו 'בילקעס'... (לחמניות) בעולם-  שמא נהרגו כל האופים... אני מבטחך כי בסעודת חתונתך יהיו 'בילקעס' יוותרו עדיין אופים... וגם מנגנים יישארו לנגן לך... עוד יהיו לך ילדים ואפילו תהיה לך מעט תאווה לכסף... עוד יהיה לך טוב!...". את דבר המעשה סיפר 'הבחור' עצמו רב שמואל פרידע ז"ל , והוסיף שלא נפל דבר מברכתו של רב ג'דל, אך יותר מכך דברים אלו רוממו את רוחו הנפולה, שהייתה על סף ייאוש, והשיב בו רצון חיים.

נאמר בפרשתנו "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ." (ויקרא כ"ה ל"ה) עסקינן ביהודי המתמודד עם קשיים כלכליים והוא בתחילת התדרדרותו, אזי מוטלת עלינו המשימה לעשות  כל שביכולתנו שלא יגיע לנפילה עצמה. מביא רש"י את  המדרש:  "והחזקת בו" - אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו- אלא חזקהו משעת מוטַת היד!  למה זה דומה?  למשׂאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו !..." והרמב"ן כותב: "וטעם וחי אחיך עמך" - שיחיה עמך! והיא מצות עשה להחיותו שממנה נצטוינו על פקוח נפש במצות עשה".

כלומר, התמיכה הנדרשת  היא פעולה "מניעתית" במגוון תחומים 'כלכליים' כפי שמבאר הרמב"ם:  "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל ש- מך, ונותן לו מתנה, או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול.  ועל זה נאמר: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמו", כלומר - החזק בו כדי שלא יפול ויצטרך".  ( הלכות מתנות עניים פרק י' הלכה ז')  נמצאנו למדים  שהמעלה הגדולה ביותר בצדקה היא: העזרה לזולתו להשתקם לאחר שנקלע למצוקה כלכלית.  וזהו דבר שלא מובן מאליו,  שכן, אדם מורגל לרחם על העני, על מי שאין לו, אך לא על מי שעדיין יש לו ורק עומד ליפול ולהידרדר, האדם מעודד את עצמו, שוודאי לבסוף הוא יסתדר... או שאדם אחר יסייע לו. באה התורה ומצווה אותנו: אנא מכם, אל תתנו לו להגיע למצב של פשיטת יד, הצילוהו מבעוד מועד.

אך עלינו לדעת שכאשר זוכים לקיים את מצווה הצדקה יש לתת את הדעת לא רק "מה" לעשות כי אם "איך" לעשותה, כי בנקל ניתן להפסיד את זכותה כפי הנאמר ב"אבות דרבי נתן": "והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, כיצד מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ  מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום!! אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות אפילו לא נתן לו כלום! מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם." (פרק י"ג).

יש להבין את פשר הדבר הלא האיש זקוק כעת לדבר אחד: כ ס ף ! מה משנה לו אם זה היה בחיוך או לא?  ואם יפגוש איש ללא ממון וכי יעזרו לו  המילים והחיוכים? הלא איתם לא משלמים חובות...

נראה לומר שיסוד הדברים נמצא בדברי הגמרא: " ואמר רבי יצחק, כל הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים, מתברך באחת עשרה  ברכות! (בב"ב ט': ) מבארים רש"י ורבינו גרשום: "והמפייסו בדברים – "שמנחמו ומדבר על ליבו דברי נחומין." כלומר, אם אין לאדם אפשרות לתת צדקה, יפיג צערו של העני בדברים רכים וערבים, ושכרו, שמתברך בי"א ברכות, נמצא שאם נתן צדקה לעני ופייסו בדברים טובים, מתברך בשבע עשרה ברכות!! (כביאור התוספות שם).

שואלים המפרשים: אמנם חיזוק נפשי חשוב הוא עד מאד. אך עד כדי כמעט פי שנים מהנותן נתינה כספית ?! מבאר המהר"ל את דברי  גמרא זו בספרו 'נתיבות עולם' 'נתיב הצדקה פרק ד'. (מעובד ע"י הכותב) שעוצמת ה'פיוס' גדולה מה-'ממון' כי הממון שנותן לו הוא לשעה בלבד, אבל ה"מפייסו בדברים" פיוס זה הוא אינו לזמן אלא לעולם הוא מפוייס, ודבר זה נותן לו חיים! ולפיכך המפייסו בדברים הוא יותר מן הנותן. בהמשך הוא מוסיף  שכיון שהדבור הוא דרגה גבוה יותר מאשר הגשמיות, ולכן הוא מתברך בי"א ברכות (והדברים הם קו חשיבה עקבי של המהר"ל).

ומדוע דברי הפיוס נותנים לאדם חיים יותר מן הממון? מבאר הגאון רבי אברהם יפהן זצוק"ל ב"המוסר והדעת"  דברים נפלאים ומרגשים ביותר: " יותר חשוב לאדם מכל הוא: "התקווה שלו " , כל עוד שיש  לו תקווה מסוגל הוא לעבור כל המשברים! אבל אם נאבדה תקוותו אז אבד שִׂברו, כמו שכתוב: "רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה." (משלי י"ח י"ד) התקווה נותנת לו כח להתגבר על מחלתו,   אבל דכאון הנפש עולה לו בחייו! , כזאת מצינו בדברי חז"ל: "ומפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות" אף שלא נתן לו פרוטה להשתיק רעבונו! בכל זאת התקווה שהכניס בו בדברי פיוסים, החיה את נפשו  בזה – שעוד יזרח שמשו ואושר והצלחה צפויים לו בעתיד".

"שלמה המלך" ע"ה, קישר בין בריאות הנפש לגוף: "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה" (משלי יח, יד), ה"מצודת דוד" מבאר את סיבת הדברים: "רוח איש" - רוח השׂכלי אשר באיש יסבול ויחזיק חולי הגוף, כי היא מנהגת (מנהיגה)  את הגוף בבריאתו ואף כי בחליו. אבל כשהרוח עצמה נכאה ושבורה בעצב ויגון, מי ישׂאנה?! כי אין הגוף נושא אותה (את הנפש)  להחזיקה, כי אם היא-  (הנפש, מחזיקה) את הגוף."

לאור הדברים מובן כעת מדוע הנותן צדקה כשפניו כבושות בקרקע מפסיד  את המצווה, ומנגד המפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות. כי כשנתבונן  במתחולל בלבו של העני הנאלץ לפשוט את היד,  ניווכח שעיקר הכאב נעוץ בעצם מצבו התלותי  לחסדי האחר,  הוא איבד את כבודו ומעמדו. כאשר הוא מקבל נדבה, גדולה ככל שתהיה, היא תועיל לו לשרוד את היום או השבוע, אך נפשו מרוסקת מעצם נמיכות הקומה מול הנותן. ובפרט שהוא יודע שתכף הוא יזדקק שוב להושיט את היד. נמצא שהוא עסוק  בהישרדות ותו לא! חיים אלה  הם ללא כל עתיד ותקווה  אלו חיים של איבוד צלם אנוש.  אך כאשר ניגש אליו יהודי אכפתי ומקבלו "בסבר פנים יפות", כשלאותם פנים יפות הוא לא זכה עד כה , הן מחזירות לו את צלם האנוש שנלקח ממנו, מחיות את נפשו, ומחשיבות אותו שוב כאדם, ולא כטרדן! חיוך שמחזיר לחיים. ולאחר מכאן מתפתחת שיחה ערה בה הוא חש שמרגישים את מצוקתו, ועוטפים אותו בדברי תקווה ועידוד. כעת הוא יודע שהעוני הוא רק 'זמני' ועוד נכונו לו ימים טובים בעז"ה. דברים אלו תוקפם הוא לנצח כי הם מחזקים את הנפש וכשהנפש בריאה ושמחה היא מייצרת כוחות חדשים. הוא מסוגל לראות את הקושי כבר חלוף.    

בשיחה לתלמידו אמר הרב מינצברג שליט"א:  צדקה זו של: 'המפייסו בדברים' הרי היא בידו של כל אדם, עשירים ועניים, צעירים ומבוגרים, פשוטי עם ונכבדי ארץ, בכל מקום שיש אנשים יש אפשרות לאדם לתרום מהונו הבלתי נדלה של יחס נעים ודיבורים טובים ולהעניק בשפע רב לכל נצרך ונזקק. ובזה הרי כל אדם הוא בעל רכוש עתק, כל אחד יושב על אוצר עצום של הענקת חביבות ותשומת לב, יחס הערכה ודברי שבח, ואם רק ישים אדם לבו לכך ויגייס את משאבי חכמתו ורגשותיו, ימצא דרכים רבים להיטיב ולחלק לכל הבריות שבסביבתו מלוא חפניים, להצהיל את יומם ולרומם את מצב רוחם. ובזה גם אין צריך לבחון ולבדוק אם הוא עני כי כל אדם צמא  לסבר פנים יפות ולהערכה . ובמיוחד בתוך ביתו של האדם, בני ביתו משתוקקים  בכל עת לדבריו הטובים של ראש הבית, ועיניהם נשואות להבעת הערכתו ולשמוע ממנו דברי שבח עליהם ועל מעשיהם.

ואשרי משכיל אל דל, שיודע לכוון את השעה ומבין אל הלבבות אימתי נצרך אדם זה להבעת שבח ומעלה, ואימתי הוא נזקק לדברי פיוס והרגעה, ומלבו הרחב הוא מטיף נטפי צרי וניחומים לנשברי לב ונדכאי רוח. ויש אשר אין הם צריכים אלא לאוזן קשבת אשר תאזין לשיחם וצערם, ותביע השתתפות בכאבם, ובזה מעלה אותם מיגונם העמוק ומעודדם ומחזק את רוחם.

וכשנזכה לכך נתברך באותם י"א ברכות כפי הנאמר בנביא ישעיה : "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני, ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך, ואפלתך כצהרים. ונחך ה' תמיד, והשביע בצחצחות נפשך, ועצמותיך יחליץ, והיית כגן רוה, וכמוצא מים לא יכזבו מימיו. ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם, וקורא לך גודר פרץ, משובב נתיבות לשבת."  ( נ"ח, ז'-י"ב)

יהי רצון שנכה להיות תמיד בצד של הנותן בסבר פנים יפות.