|
התפילה
התפילה
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
החידוש הגדול של היהדות הוא שלמרות הבדלי המרחק העצומים בין האדם לבורא, יכול האדם לפנות בכל עת בתפילה אל הבורא ולשפוך לפניו את בקשותיו.
|
כל אחד ואחת מאיתנו זקוק לישועה, כל אחד בתחומו הוא, ועל כך כולנו מתפללים. משה רבנו מלמד אותנו בתפילתו המובאת בפרשתנו ארבעה כללי יסוד כיצד עלינו לגשת אל התפילה, וכפי שנאמר (דברים ג', כ"ג): "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור".
כלל ראשון – "ואתחנן", כשאנו עומדים בתפילה עלינו לפנות אל הבורא בתחנונים, מתוך ידיעה שאלוקים לא חייב לנו מאומה. עני הנוקש על הדלת יודע שאף אחד לא חייב לו כלום, ועיניו נשואות אל בעל הבית שיואיל בטובו לתת לו מתנת חינם. זוהי הגישה הראויה לתפילה. אם נתפלל מתוך תחושה שאנו דורשים משהו שאלוקים, כביכול, חייב לנו, הסיכויים שתפילתנו תיענה הינם קלושים...
כלל שני – "אל ה'", יש לפנות ישירות אל מקור הרחמים! אין לפנות למלאכים או לכוח אחר. הבורא נתן לנו ברוב רחמיו את הזכות לפנות אליו ללא שום מתווכים. הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתנו, ומחכה לשמוע את קול בניו הפונים אליו בלשון נוכח, ואומרים לו: "ברוך אתה...".
כלל שלישי – "בעת ההיא", הקדוש ברוך הוא מקבל את תפילתנו בכל שעה. אולם יש זמנים שהינם יותר מסוגלים לכך. קיימת עת רצון וכדאי לנצל אותה. וכך כותב דוד המלך (תהלים ס"ט, י"ד): "ואני תפילתי לך ה', עת רצון". מהן עתות הרצון? בעשרת ימי תשובה שעליהם נאמר: "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב", וכן כאשר אדם מקיים מצווה או כשהוא מתגבר על יצרו, הוא מעורר עת רצון בשמים וזמן מסוגל מאוד לקבלת תפילותיו.
כלל רביעי – "לאמור", כשאנו מבקשים בקשה מהבורא, עלינו לפרט ולהסביר מה אנו רוצים. כשם שילד פונה אל אביו ומבקש כסף, הוא לא אומר: "אבא תן לי כסף", אלא הוא מפרט: "אבא אני צריך נעליים, תן לי בבקשה כסף כדי לקנותם", כך אנו צריכים לפנות לבורא ולהצהיר על כוונותיו.
הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב ויודע בדיוק מה אנו צריכים. לא זו סיבת התפילה. ה' רוצה לשמוע את הקול שלנו, כך חקק הבורא בעולם – דברו אלי, פנו אלי בתפילה. דרך זו תביא אתכם למילוי משאלות ליבכם.
משה רבנו מתאר את תפילתו הממושכת לה'. "ואתחנן אל ה' בעת ההיא... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן בהר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג', כ"ג-כ"ה). חמש מאות וחמש עשרה תפילות התפלל משה רבנו, כמנין "ואתחנן" בגימטריה. הוא ביקש שה' יזכהו להכנס לארץ ישראל, למרות חטאו במי מריבה.
התפילה מהווה עמוד מרכזי בעבודת הבורא. לדעת הרמב"ם, התפילה הינה מצוות עשה ומקורה בפסוק: "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים י"א, י"ג), שעליו דרשו חז"ל: "איזוהי עבודה שבלב? זוהי תפילה".
החידוש הגדול של היהדות הוא שלמרות הבדלי המרחק העצומים בין האדם לבורא, יכול כל אדם לפנות בכל עת אל הבורא ולשפוך לפניו את בקשותיו.
הקב"ה מבטיח להתייחס לבקשותיו של האדם, ובלבד שפנייתו תהיה אמיתית: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמ"ה, י"ח).
מהי קריאה באמת? זוהי תפילה הנובעת ממעמקי ההכרה שאין אלטרנטיבות נוספות להשגת הבקשה, מלבד התפילה. אם יסבור האדם שבידיו אמצעים נוספים להרפא, להתפרנס או ללמוד דעת, מלבד עזרתו של הקב"ה, תפילתו אינה תפילה אמיתית ומושלמת. רק כאשר נלווית לתפילה ההכרה שכל האמצעים המצויים בידי האדם, ערכם כאין וכאפס ללא עזרת הקב"ה, אזי קריאתו היא קריאה אמיתית.
התפילה היא היישום המעשי של האמונה. המכיר בכך שהקב"ה לבדו עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, ושרק הוא בעל הכוחות כולם, מבין שאם חפץ הוא לבקש דבר מה, לא יוכל הוא לסמוך על עצמו או על כל גורם אחר. הכתובת היחידה לבקשותיו היא הקב"ה.
כאמור, התפילה היא גם אמצעי יעיל ביותר להחדרת יסודות אלו אל ההכרה. מחד גיסא, אדם אינו יכול להתפלל כראוי אם אין הוא חדור אמונה, ומאידך גיסא, תפילה מתוך כוונה מהווה מערכת של שיעורי אמונה. התפילה חודרת ללב ומוסיפה אמונה וביטחון בבורא עולם.
כשם שאדם זקוק לתזונה לשמירת גופו, כך זקוק הוא לתזונה רוחנית מתאימה לשמירת נשמתו.
שני מבטים אלו על התפילה - המבט שזוהי "עבודת הלב" והמבט שהאדם ניזון ונבנה מן התפילה - משלימים זה את זה. מוצא נפשו של האדם הוא ממקור רוחני גבוה, ולפיכך זקוקה נשמתו למזון רוחני מתאים. זוהי גם מהות העבודה הרוחנית וקירבת האלוקים המתבטאת בתפילה. הנפש מתקרבת למקורה העילאי, ובקרבתה אליו היא חשה סיפוק רב.
גרעין התפילה מצוי בתוך לבו של האדם, ולא באה התפילה אלא להוציא מן הכח אל הפועל גרעין זה הגנוז במעמקים. זהו הגרעין הרוחני המצפה לקרבת הבורא וגם ניזון מהמזון הרוחני הטמון בתפילה.
|
|
|
|