סיפור עם עתיק יומין מספר על מוכר כובעים  שעבר ביער והתנמנם מתחת לאחד העצים. כשהתעורר גילה שכל כובעיו  נעלמו. מלבד כובעו שלו בלבד. על ענפי העצים שסביבו  הריעו בקול גדול קופים חבושי כובעים . מוכר הכובעים נופף באגרופיו והקופים חזרו אחריו, הוא רקע ברגליו והקופים אחריו, הוא איים בזעקות  והקופים ניסו לחקות את קולו. ואז מרוב זעם ותסכול הוא השליך לקרקע את כובעו, הקופים חזרו אחריו והשליכו לרגליו את כל הכובעים... אמר פעם מחנך גדול להורים: " ילדים מעולם לא הצטיינו בקשב להוריהם... אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם מוכרחים, כי אין להם דגמי חיקוי אחרים קרובים יותר."



נאמר בפרשתנו הציווי: "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ואתחנן  ו, ז) יש להבין את את סדר הדברים בציווי הלא היה מן הראוי לכתוב קודם את הציווי המוטל על האב בחובת לימוד התורה לעצמו: "ודברת בם" ואח"כ יש לו החובה ללמד את בניו: ושננתם לבניך"?!   בהמשך הפרשה נאמר צווי דומה: "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"( שם יט, יט) יש להבין מדוע פתח הכתוב בלשון רבים "ולמדתם" וסיים בלשון יחיד "בשבתך בביתך"?!.



מיישב זאת בעל ה"שרידי אש" זצוק"ל שהכתוב מלמדינו יסוד היסודות בחינוך ילדינו והיא: "דוגמא אישית"  ומיטיב לבאר את אחד מכשולים המצויים בחינוך בן זמנינו והוא: 'העדר אמון' בין הילד להוריו וזאת מפני שהוא רואה סתירה בין הנדרש ממנו לעשות לבין אלו הדורשים ממנו ש"נאה דורשים אך לא נאה מקיימים..." וזה לשונו: "לעיתים תכופות חולפים הרהורים אצל הבנים" האמנם גזירה זו שגזר עלי אבי אף הוא בכללה, האמנם במידה שמדד לי מודד לעצמו...? או שמא הוא מחמיר לאחרים ומקל לעצמו?! הרהורים אלו הם אחד המעקשים בעבודת החינוך ומהגורמים לבידול וריחוק בין בנים להוריהם.



כפי שדורשי רשומות למדים על דרך החידוד את הפסוק: "שִׁחֵת לו - לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול" (דברים לב, ה). פירוש: "שחת" - אם האב בעצמו שחת מעט, "לו לא" - לו לעצמו אינו נחשב העניין לשחיתות גדולה... אבל "בניו מומם" - בשביל הבנים למום גדול ייחשב, ולדורות הבאים יוכל דבר זה לגרום לגדל לגמרי "דור עיקש ופתלתול".



וכדי לגבור על מכשול זה נותנת התורה הוראה כיצד מחנכים: לפיכך למדה תורה "ושננתם לבניך" היאך היא הדרך לשנן להם? – "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – כי אף אם תכביר במילים ושפתיך ירעפון לקח, לא על מוצא שפתיך יחיה הבן, אלא עיניו נשואות היאך הוא שבתך בביתך? וכיצד היא הליכתך בדרך? צופה הוא בך בעלייתך על משכבך, ובקומך כארי ממיטתך אתה מפיח אף בו רוח לעמוד ממשכבו.



"ושננתם לבניך" הורה להם את הדרך בדברי כיבושין מתוך אהבת-אב, אך אל תסיק מכך ששוב לא תזוז ידם מתוך ידך... אלא הנח להם להשריש בנפשם את לקחך ואמריך , פנה לך לתלמוד תורתך ולעסקיך, ותאה דעתך נתונה עליהם ולא עיניך משוטטות במעשיהם.



ברוח דברים אלו מבאר המהרי"ל את דברי הגמרא הידועה בסנהדרין (צד, ב) המתארת את תקופת הזוהר שבימי חזקיהו מלך יהודה ובה לא מצאו תינוק או תינוקת מדן ועד באר שבע שלא היו בקיאים בנגעים ואהלות, שהם מההלכות הקשות שבדיני טומאה וטהרה. מבאר המהרי"ל, שאף על פי שהגמרא אומרת, שמצב זה, שכל תינוק ותינוקת ידעו את דיני טומאה וטהרה על בוריים, נוצר על ידי שחזקיהו מלך יהודה - חייב כל אחד ואחד מישראל ללמוד תורה, אין הכוונה שגם הבנות למדו תורה. אלא מכיון שהיו אבותיהן בקיאים וגדולים בתורה, היו גם הילדות יודעות הלכות ממה שראו ושמעו בביתן, צלילי הלימוד שנשמעו בבית ללא הרף ברמה כזו עד שהתינוקות כבר ידעו לשננן הלכות קשות ומורכבות אלו, מכאן למדנו, כי עיקרו של חינוך הוא "דוגמה אישית".



כך גם מבאר רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זי"ע את הפסוק: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (בראשית יח, יט). הנה התורה מלמדת אותנו בזה, שעיקר כוחו וזכויותיו של אברהם אבינו היו בחינוך הבנים. לכשנבדוק במקומות המפורשים בתורה את מספר המילים אשר דיבר אברהם אל בנו  יצחק. למרבה הפלא נמצא בס"ה שמונה תיבות!! והן: "הנני בני" ( שם כב, ז), "אלוקים יראה לו השה לעולה בני" (שם, ח).מסיק מכך רבינו הגרי"ש  מכאן נוכל ללמוד - שכדי להיות מחנך טוב, ולהורות את בניו ובני ביתו דרך ה', אין צורך להרבות במילים. העיקר היא הדוגמא האישית. כשילד רואה את אביו מתנהג כיאות והולך בדרכי המוסר והמידות הטובות, אין לך חינוך טוב מזה.



רגיל היה לומר מרן ה"חפץ חיים" זי"ע להורים: "מעשי אבות סימן לבנים" - על האב מוטלת החובה לדקדק במצוות ביתרון הכשר, ומבלי לנטות ימין ושמאל אפילו כמלא נימא. כי אם הוא יוותר על איזו מצוה קלה, ילמד הבן לוותר על מצוה יותר חמורה; ואם האב יוותר על מצוה חמורה, אזי עלול הבן לסור מדרך התורה לגמרי.



על כוחה של דוגמא אישית חיובית למדים אנו מספר שופטים בציווי המלאך אל אם שמשון הנזיר: "וירא מלאך יהוה אל האישה ויאמר אליה: הנה נא את עקרה ולא ילדת, והָרִית וילדת בן: ועתה הישמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא: כִּי הִנךְ הָרָה ויוֹלַדְתְּ בן, ומורָה לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלוקים יהיה הנער מן הבטן, והוא יָחֵל להושיע את ישראל מיד פלשתים" (שם יג,) יש להבין אם המטרה היא לשמר את הילד בקדושתו לנזירות מדוע על האם עצמה להישמר משתית יין ? לא די בכך שתשמור את בנה ?! ונראה שמלבד העניין של ימי הורתו של שמשון שיהיו בקדושה יש כאן גם את המסר של 'דוגמא אישית' כלומר,  על מנת ששמשון יוכל למלא את שליחותו ולהיות נזיר, מתבקשת האם בעצמה להימנע משתיית יין ומאכילת מאכלים טמאים. מלאך האלוקים מלמד את האישה כי עליה להוות דוגמא אישית בהתנהגותה, על מנת שהילד יוכל ללמוד ממנה ולחקות את התנהגותה.



בשולי הדברים, מכיוון שנמצאים אנו בימי "בין הזמנים" כעת ההזדמנות הגדולה להוות 'דוגמא אישית' בכל מקום שבו אנו נמצאים, רואים אותנו, מביטים בנו, מצפים מאתנו להוות סמל ודוגמא ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש",  אין עבירה חמורה מחילול  ה' , ע"כ שומה עלינו להראות  ולהראות כיצד נראה יהודי שומר תורה ומצוות, דוגמא זו מקרבת יותר מכל קרובים ורחוקים, יה"ר שנזכה לקדש שם שמים ברבים.