ידוע המשל על צייר שטיפס עם עוזרו לפסגתו של הר גבוה, כדי לצייר את ציור חייו, תמונה מרהיבה שתמצה את הנוף הנשקף. זמן רב עמל הצייר עד להשלמתה של היצירה. משהסתיימה, פסע הצייר מספר צעדים לאחור כדי לבדוק את שלמותה. מרוב ריכוז ביצירתו, לא שם לב שכפסע בינו לבין צניחה אל התהום. משנוכח עוזרו בסכנה, זעק לעברו מרחוק כדי להזהירו, אך הצייר היה כה מרותק לציורו עד שאוזניו לא שמעו מאומה. לחרדתו של העוזר המשיך הצייר לפסוע את פסיעותיו לאחור אל מותו... בלית ברירה הוא רץ אל היצירה וקרעה לגזרים! זעם הצייר וזעק חמס: "למה?!" אך כשהביט לאחוריו מול התהום ממנו ניצל - הודה לעוזרו על הצלתו. כשהתאושש והביט על גזרי יצירתו שהושחתה, פרץ בבכי נוגה על היופי והעמל שנהרסו במחי יד, ואז שוב הביט אל התהום וחייך.

לאחר שלושת ההפטרות על פורענות החורבן, אותן קראנו בתקופת בין המיצרים, מגיעה "שבת נחמו", החלה בפרשת "ואתחנן". הנביא מנחמנו על השבר של חורבן בית המקדש: "נחמו נחמו עמי". עומדות בפתח שבע שבתות של עידוד ונחמה. חשוב להבין: במה ניתן להתנחם כשבית המקדש עדיין לא נבנה?

התשובה היא, כי בית מקדש היה בבחינת: "אור וכלים". האור הוא השכינה הקדושה, והכלים המקבלים את האור הם ישראל. לדאבוננו, עם ישראל היה בבחינת כלים שבורים ופגומים, שלא הכילו את האור הגדול. העם היה שקוע בעבירות והתעלם מקדושת השראת השכינה! יותר מכך, העם חשב: נעשה עבירות ובית המקדש יכפר! הם התעלמו מכך שהקורבנות בבית המקדש מכפרים רק על שגגות ולא על זדונות!

במצב זה עמדו שתי אפשרויות לפני הבורא: או לכבות את האור או להשמיד, חלילה, את הכלים. הקב"ה באהבה אין קץ, בחר לכבות את האור ולהשאיר את הכלים. כיבוי האור נועד לזעזע את העם, להראות לו מול איזו תהום פעורה הוא עמד. ואכן, בית המקדש חרב, השכינה הסתלקה ועם ישראל יצא לגלות. כיצד מגיבים עתה? התשובה היא: "רגשות מעורבים" - 'לבכות ולחייך'. לבכות מחד על היופי שהושחת, על החושך שנוצר בעקבות החורבן וסילוק השכינה, אך מאידך, לחייך ולהודות על 'מתנת החיים', על ש"שפך חמתו על עצים ואבנים".

חורבן בית המקדש הוא המשבר הגדול ביותר של עם ישראל. אין דבר חמור יותר מסילוק השכינה. העם צריך שיקום מחדש. אי אפשר להסתפק באבלות לבדה. התבוננות בנסיבות, השבה אל הלב ותיקון עתידי הם הפתרון. "נחמו נחמו עמי", אומר הנביא. עלינו לזכור כי המטרה היא לבנות מחדש את המקדש, ולא לשקוע בייאוש. העונש נועד כדי לתקן ולא כדי להרוס. הייאוש הינו עצת היצר.

*

ישנו מדרש נפלא על צורת ההתבוננות לאחר נפילה.

"אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי", שנו רבותינו:

מתוך כעס – רצון – שנאמר: "הרף ממני ואשמידם", מיד "וינחם ה'".

מתוך רוגז – רחמים – שנאמר: "ברוגז רחם תזכור".

מתוך צרה – רווחה – שנאמר: "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע".

מתוך ריחוק – קירוב – שנאמר: "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר לכם בני א-ל חי".

מתוך נפילה – קימה – שנאמר: "כי נפלתי קמתי".

מתוך אפלה – אורה – שנאמר: "כי אשב בחושך ה' אור לי".

(ילקוט שמעוני מיכה תקנ"ח)

מה פשר הדברים? כיצד מתוך ריחוק – קירוב? מתוך אפילה – אורה? המבט החיובי הבא בעקבות משבר הוא זמן של חשיבה והתבוננות על "מה זאת עשה ה' לנו". משבר גורם לעצירה, כמו 'ועדת חקירה' הבאה בעקבות אסון. מסקנות הוועדה הן בדרך כלל כה פשוטות, עד שהשאלה נזעקת: מדוע היה צריך אסון כדי להתעורר? אך למעשה זהו אופיו הקשה של האדם. רק מכות כואבות מעוררות אותו! ניתן גם להתבונן בפן 'החיובי' של המכה, במניעה מנפילה נוראה פי כמה! כאשר מביטים מיהו 'נותן' המכה - אבינו שבשמים שבאהבתו מכה בנו - מקבלים חיזוק ועידוד לתקן את המעוות.

*

נאמר בחז"ל על ברכת יצחק ליעקב: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" אומרים חז"ל: "אל תקרי בגדיו אלא - בוגדיו", כגון, יוסף משיתא ויקום איש צרורות, הם שני בוגדים שקמו לעם היהודי ולבסוף חזרו בתשובה.

וכך מספרת הגמרא על מעשיו של יוסף משיתא: בשעה שביקשו שונאים (טיטוס) להיכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחילה (הם פחדו להיכנס ראשונים וחפצו לשלוח יהודי שיכנס לשם תחילה). אמרו לו ליוסף משיתא (שהיה חייל בשורות האוייבים): 'הכנס אתה ראשון, וכל מה שתרצה ותוציא משם, יהיה שלך'. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: 'אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא תכנס פעם נוספת ומה שתוציא יהיה שלך'. לא קיבל עליו. אמר רבי פינחס: נתנו לו לבחור איזה עיר שירצה, וכל המכס שגובים בה יהיה שלו במשך שלוש שנים, ולא קיבל עליו. אמר: 'לא דיי שהכעסתי את אלקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה'. מה עשו לו, שמו אותו במכונת עינויים, והיו מנסרים אותו. היה צווח ואומר: 'אוי לי שהכעסתי את בוראי'. הוא התעלם מכאביו הגופניים לחלוטין, כי הצטער רק על כך שהכעיס את הקב"ה (בראשית רבה ס"ה).

מהפך כה דרמטי התחולל תוך זמן כה קצר בלב יוסף משיתא?! כפושע נכנס לבית המקדש והוציא את המנורה הטהורה שהאירה את העולם, ופתאום הוא מוסר את נפשו בייסורים נוראים כקדושי עליון למען בית המקדש? ידועה התשובה של הרב מפונביז' כי עוצמת קדושתו של בית המקדש אפילו בשעת חורבנו, הייתה כה גדולה, עד שכניסה אחת לתוך ההיכל, חוללה בו שינוי כה מהפכני. מרשע המוכן לחלל את קדושת המקום, הפך לאדם המוכן למסור את נפשו בייסורים נוראים, על קדושת שם ה'.

נראה להוסיף: לו יוסף משיתא לא היה נופל בפח שטמנו לו, יתכן שהיה מת כפושע ובוגד. כשבחרו בו הרומאים להוציא את המנורה, הם חיפשו את אחרון בוגדי ישראל כדי לעשות מעשה שהם עצמם פחדו לעשותו. והנה, כשנענה להם והוציא את המנורה מתוך ההיכל, עדיין לא מובא שמשהו זז בתוכו. אך כשהם זלזלו ובזו לו באומרם: 'מנורה זו לא מתאימה להדיוט כמוך'. פתאום תפס באיזו תהום הוא נמצא, באיזה חושך הוא שרוי. השונאים הרומאים האכזרים חששו להיכנס למקדש, ואתה יהודי לא חש שום פחד? כאן חלה התפנית הדרמטית: כשהמנורה הטהורה מביטה עליו מחד, והרומאים הטמאים מאידך, משהו זע בתוכו ומכאן הוא טיפס במהירות אל רום הפסגה האנושית. היתה זו מסירות נפש שבאה במקום חילול שם שמים הנורא שהוא ביצע. זהו "האור שבחושך". כתוב: "כי אשב בחושך, ה' אור לי", מתוך החושך הגדול בא האור הגדול.

זהו לימוד לדורות. דווקא מתוך האסון של חורבן בתי מקדש, מתוך החושך והאפילה, נתבונן מחד בהר ציון ששמם, זה ששועלים הילכו בו, ומאידך, באב אוהב שבחר באהבתו להשאירנו בחיים, כדי שנתקן את המעוות ונתגעגע להשראת השכינה, בקרוב בימינו אמן.