חודש אלול נקרא חודש הרחמים והסליחות. החודש כולל הכנה לקראת הימים הנוראים - ראש השנה ויום הכיפורים המופיעים מיד לאחריו בתחילתה של השנה החדשה.

ימים אלו הם ימי רצון מימות קדם. שכשחטאו ישראל בעגל ונשתברו הלוחות, עלה משה אל ההר והתנפל לפני הקב"ה לבקש רחמים וסליחה על חטא העגל. נתרצה לו הקב"ה ואמר לו: 'פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים'. עלה משה אל ההר בר"ח אלול ושהה שם ארבעים יום, עד יום עשרה בתשרי. ובעשרה בתשרי הוריד מן ההר את הלוחות שנתן הקב"ה לבני ישראל ברצון ובשמחה. ונקבעו ארבעים ימים אלה לימי רצון לדורות, לתשובה ולכפרה.

אף על פי שהתשובה טובה ומקובלת בכל עת, ימי אלול (ועשרת ימי תשובה שאחריהם), מוכנים ומסוגלים הם יותר לקבלת התשובה, לפי שבימים אלה מתעוררים הרחמים במרום והיד פשוטה לקבל שבים.

חכמים מצאו רמז. ראשי התיבות של המילים בפסוק: "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו', ג'), הם אלול, וסופי תיבות בגימטריה ארבעים, לומר לך שבארבעים יום אלו על האדם להיות קרוב אל דודו (הקדוש ברוך הוא), ואז גם דודו יהיה קרוב אליו ויקבל את תשובתו באהבה.

רמז נוסף בפסוק: "אריה שאג מי לא יירא" (עמוס ב'), ארי"ה הוא ראשי תיבות: אלול, ראש השנה, יום כפור, הושענא רבה. כל הימים הללו הם ימי דין וימי התקרבות לה'. בימים אלו הקדוש ברוך הוא שואג וקורא לעם ישראל לחזור בתשובה. ואם כן, 'מי לא יירא' להמשיך לדרוך בדרך החטא?

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב' הלכה ב') כותב: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: 'יעזוב רשע דרכו', וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כי אחרי שובי נחמתי', וצריך להתוודות בשפתיו".

שלושה הם עיקרי התשובה: עזיבת החטא, חרטה ווידוי.

עזיבת החטא כיצד? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד.

החרטה כיצד? יבין בלבבו כי רע ומר עוזבו את ה', וישים אל לבו כי יש עונש על העוון, ויתחרט על מעשיו הרעים.

הוידוי – שיתוודה בפיו ויאמר: 'חטאתי, כזאת וכזאת עשיתי. והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'.

מן הראוי לאדם ללמוד את הלכות תשובה, כדי שיוכל לשוב בתשובה שלימה על כל חטאיו.

שני סוגי תשובה הם: תשובה מיראה ותשובה מאהבה. השב בתשובה מאהבה, אף על פי שבכוחו לחטוא, אינו חוטא מחמת אהבת ד'. בתשובה מיראה, האדם שב אך ורק מפני שהוא פוחד וירא מעונשי שמים.

כשאדם שב בתשובה מאהבה, כי הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא, ויודע שאסור לגרום לו צער, נותן לו הקדוש ברוך הוא מתנות רוחניות רבות, והופך את עוונותיו לזכויות. כשהאדם שב בתשובה מיראה, אמנם מקילים בעונשו, וזדונות נהפכות לו לשגגות, אבל הוא מקבל את עונשו על העבירות שעשה, אם כי, כאמור, באופן מופחת.

הפסוק אומר: "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג', ז'), וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "אמר הקדוש ברוך הוא, פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". על כל התעוררות קטנה שלנו, ישלח ה' ממרום שפע ברכה וסיוע לשוב אליו ולהתקרב לעבודתו.

מיום א' באלול ועד היום שלפני ערב ראש השנה תוקעים בכל יום בשופר ארבעה קולות: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.

תקיעת שופר זו אינה חיוב מן הדין, אלא מנהג ישראל הוא. כשעלה משה רבנו להר סיני בראש חודש אלול לקבל את הלוחות השניים, תקעו בשופר במחנה להודיע לכל בני ישראל שמשה עלה למרום, ולא יבואו לטעות עוד אחר עבודה זרה, לפיכך נהגו ישראל לתקוע החל מר"ח אלול כדי להזכיר על עלייתו של משה, ולהודיע ששבו בני ישראל מחטא העגל ונתכפר להם, וניתנו להם ברצון הלוחות השניים לסוף ארבעים יום. זיכרון זה מעורר את האדם לתשובה.

אין תוקעין אלא בשחרית לפי שעלייתו של משה להר היתה בהשכמה.

תוקעים כל החודש כדי להזהיר את העם שיום הדין קרב ובא. טבע קול השופר להחריד את הלב, כמו שכתוב (עמוס ג'): 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו'. קול השופר מכריז ואומר: 'עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה' (לשון הרמב"ם).

יש חטאים שגם יום כיפור אינו מכפר עליהם, כגון: גזל – שאין הגזלן מתכפר עד שישיב את הגזלה אשר גזל, וכן המלבין פני חברו – שאינו מתכפר עד שיפייס את חברו.

אין התשובה מועילה אלא לעבירות שבין אדם למקום. אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון: שגנב מחברו, חבל בו או קללו, אינן נמחלות לו לעולם עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו. ואף על פי שהחזיר לו את הממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו.