רבה הראשי של מצרים, נעים הליכות היה, חכם ונבון. שמו הטוב הגיע גם לאוזניהם של בני המעמד הגבוה, תופסי השלטון וחכמי הדת המוסלמים. הכול העריכוהו על חכמתו ועל תבונתו. גם המלך, שהיה איש חכם ומשכיל, מצא בו בן שיח נפלא ואיש כלבבו.

באחד הימים, ברגע של התפעמות מחכמתו של הרב היהודי, העלה המלך בפיו את שחשב בלבו זה מכבר: "למה לא תצטרף אלינו? מדוע שלא תהיה מוסלמי טוב כמונו?"

הרב לא נבהל. מאז החל להגיע לארמון המלך, הכין את עצמו לשאלה מעין זו.

"עניין של מסורת! אדוני המלך", ענה הרב.

הרים המלך את גבותיו, מבקש הסבר למילותיו של הרב.

"אדוני המלך, המסורת שלנו, זו שהעבירו לי אבותי בדקדקנות, היא המחייבת אותי להמשיך ולהעביר אותה הלאה לבני אחרי".

"מבין אני אותך, כבוד הרב, אבל ודאי תדע כי גם לנו יש מסורת מפוארת ארוכת שנים. אף היא עוברת מאב לבן, דור אחר דור..."

שתק הרב ולא השיב דבר, שכן חשש להצית את זעמו של המלך המוסלמי. אך המלך לא הרפה. הפציר בו כי לא יסתיר ממנו דבר וישיב לו את שבלבו.

משראה הרב כי לא יוכל להתחמק, ביקש מהמלך שיקרא לקאדי המוסלמי. הקאדי הגיע, והרב ביקש מהמלך כי יורה לקאדי לכבד אותו בדרשת יום שישי במסגד שבעיר. "רק כך אוכל להשיב למלך את שבלבי", אמר. הקאדי קיבל את פקודת המלך. ביום שישי צעד הרב יחד עם הקאדי אל המסגד.

הגיע זמן הדרשה. הקאדי הציג בפני המון המאמינים את אורחו וביקש ממנו לדרוש.

עמד הרב ודרש, ותוך כדי דרשתו שילב, כביכול, פסוקים מן הקוראן, כאלו שמעולם לא נכתבו בו. ציבור המאמינים המוסלמי חזר בדבקות אחר כל פסוק כמנהגם. בטוח היה כי אלו הם דבריו של הנביא מוחמד. הקאדי שידע את האמת, זעם בלבו, אך מנוע היה מלומר דבר בפקודת המלך.

הדרשה הסתיימה והמאמינים התפזרו. הרב פנה לקאדי: "מחר תורך. בבוקר תתלבש בבגדי חכם יהודי, ותבוא איתי לבית הכנסת".

בבוקר נכנס הרב לבית הכנסת מלווה באורח בלתי מוכר, הושיבו סמוך למקומו, ופתח לפניו סידור תפילה.

הגיעה עת קריאת התורה. מנהג קבוע היה בידי הרב לקרוא בתורה בעצמו מדי שבת, כשהוא מקפיד על הגיית כל אות כהלכתה. אף בשבת זו עלה הרב אל הבימה כמנהגו מדי שבת.

החל הרב לקרוא את פרשת השבוע. והנה, אך התחיל לקרוא, וכל הציבור קורא לעברו ומתקן את אופן ההגייה של מילה. המשיך הרב בקריאה, ושוב הציבור מוחה כי טעה בהגיית מילה נוספת. תיקן הרב את עצמו והמשיך לקרוא, אך המחזה שב על עצמו.

כשבירך הכהן שעלה לעליה הראשונה ונשק לספר התורה, פנה הגבאי אל הרב במחילה כי יעביר בשבת זו את הקריאה למישהו אחר, מיומן יותר.

הקאדי שהיה ער לכל התהליך, תמה בלבו ושמר את שאלותיו עד לסוף התפילה.

עם סיום התפילה צעד הרב יחד עם אורחו לארמון המלך.

"ספר נא באזני המלך את שראו עיניך", הורה הרב.

סיפר הקאדי ולא חיסר דבר.

"כעת תוכל להבין ללבי", אמר הרב, "ראיתי, כי בעוד שבמסגד החרו והחזיקו אחרי, כאילו אמרתי פסוקים מהקוראן, ואילו אני בדיתי הכל מלבי, הרי שבבית הכנסת שלי, כשטעיתי רק בצורת ההגייה של המילים, תיקנו אותי כולם ולא חלקו לי כבוד. ולא עוד, אלא שהגבאי הנתון למרותי, לא חשש והעבירני מקריאת ספר התורה, בנותנו את קריאת התורה לאיש אחר. אדוני המלך, בצורה כזו יכול אני להיות בטוח כי המסורת שלי אמיתית ונאמנה. בלב שקט יודע אני כי דרכי אמיתית ללא כל זיוף או סילוף".

המסורת שקיבלנו מאבותינו עוברת מדור לדור בדיוק רב. הלפיד מועבר בדקדקנות מרבית. כל פרט נשמר, כל חלק מועבר, היסודות מונחלים באהבה, וכל בן יודע שהוא חלק בלתי נפרד משרשרת מפוארת.