מרכבה הדורה עצרה ליד חנות תכשיטים יוקרתית ברחובה הראשי של העיר. אשה כבודה ירדה מן המרכבה ונכנסה לחנות. היא הציגה את עצמה: אשתו של אחד הפרופסורים באוניברסיטה. היא באה לבחור לעצמה תכשיטים לכבוד יום הולדתה הקרב ובא. המחיר אינו משנה, בעלה ישלם ככל אשר יושת עליו. אין עליה אלא לבחור ולהביא לו.

לא בכל יום מזדמן קונה כזה. בעל החנות הראה לה את התכשיטים היקרים ביותר, המשובצים לעייפה ביהלומים ענקיים. הקונה התגלתה כבעלת טעם מעודן. היא בחרה ביפים וביקרים מבין התכשיטים, וביקשה מהסוחר לעטוף אותם באריזת מתנה ולצרף אליהם את המחיר.

"עכשיו, אם תואיל", אמרה לו: "אסיע אותך במרכבתי אל ביתי, אציג את התכשיטים בפני בעלי ותקבל המחאה על הסכום כולו". הסוחר נענה ברצון. הם עלו למרכבה, וזו שעטה אל רובע היוקרה.

המרכבה עצרה ליד אחד הבתים, והם עלו במדרגות השיש. הסוחר סקר את שלט הנחושת שעל הדלת: פרופסור פלוני, כדברי האשה. היא צילצלה בפעמון ומשרת פתח את הדלת. "הבאתי עמי את הסוחר", אמרה האשה, והמשרת הצטודד והניח להם להכנס פנימה. הם פסעו על פני המרבדים הרכים, והאשה הנחתה אותו אל הטרקלין. היא נטלה את התכשיטים להראותם לבעלה ולהביא את ההמחאה.

הוא חיכה. עברו חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה, והאשה לא שבה. תמה הסוחר: כמה זמן נמשכת כתיבת המחאה? מי יודע, אולי הפרופסור עסוק? נקפו עשרים דקות, חצי שעה, והוא החליט לברר את הענין. קם ממקומו ויצא אל הפרוזדור. המשרת היה שם. "היכן חדרו של הפרופסור?" שאל. "הנה, כאן", הורה המשרת.

הוא פנה לשם, נקש על הדלת והוזמן פנימה. הוא פתח את הדלת ולעיניו נגלה איש קשיש יושב ליד מכתבה. האיש הורה לו בידו להכנס.

"כבודו הוא הפרופסור?" שאל הסוחר.

"אכן כן, הכנס ושב", ענה לו האיש.

"אבל... היכן האשה?" תמה הסוחר.

"זה בסדר, היא הסבירה לי הכול. שב ונשוחח..." השיב לו הפרופסור.

"על מה יש לשוחח? אני הסוחר, והחשבון ידוע. ארבעים אלף שמונה מאות וחמשים דינרים".

חיוך הסתמן על שפתי הפרופסור. חיוך מבין, מרגיע. "כן, אני יודע. שב וספר לי איך זה התחיל..." ביקש ממנו.

חשש עמום התגנב ללב הסוחר. "איך התחיל... מה?" שאל בחשד.

"השגעון הזה שלך. האשה סיפרה לי הכול. אתה יכול להיות גלוי לב כלפי. כידוע לך, אני מומחה למחלות נפש. היא היתה כאן בבוקר וסיפרה, שמישהו מתחזה לסוחר בתכשיטים ומציק לה בטענות שווא, שהיא חייבת לו הון עתק על תכשיטים שהיא רכשה ממנו, כביכול. ביקשתי ממנה להביאו הנה, אם תוכל, ואני רואה שהיא הצליחה... הי, מה קרה? קום, התעורר! הצילו, מים!!!"

הדלת נפתחה, והמשרת הביט בסוחר שהתמוטט לרגליו בעילפון עמוק...

*           *           *

כך הם דרכי היצר. אנו מפקידים בידיו את אוצרותינו, הוא מבטיח לנו תמורתם אושר וסיפוק. אך סופנו מפח נפש ואכזבה....