|
''מכאן אין לגרשם''
''מכאן אין לגרשם''
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
התורה הינה אלוקית, היא ניחנה בסגולת הנצח, ולעולם לא תעלם. תמיד יימצאו בעם ישראל אנשים, שידבקו בה בכל לב.
|
כהקדמה לשירת האזינו (דברים פרק ל"ב) משמיע משה רבנו באוזני בני ישראל משפטים הכוללים בקרבם דבר והיפוכו. המעניין הוא שהם משקפים נאמנה את מה שהתחולל בקורות ימי עמנו בכל דורותיו.
ברגעי הסיום אומר להם משה:
"ויצוו משה את הלויים... לאמר: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'... והיה שם בך לעד. כי אנוכי ידעתי את מריך ואת עורפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי. הקהילו אלי את זקני שבטיכם... ואעידה בם את השמים ואת הארץ. כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם" (דברים ל"א, כ"ה-כ"ט).
משה אומר להם בפסוקים אלו: ברור לי שמיד אחרי מותי תפרקו את עולה של התורה מעל צוואריכם. כבר היום אני יודע שאין דינים אלו מתאימים לאופייכם, ואני משוכנע שתבגדו בהם. ועל כן אבקשכם, שימרו על... ספר התורה המונח בארון הברית. כך תדעו שאינכם צועדים בדרך התורה.
מה יכול להיות יותר חסר הגיון, מאשר להעניק לעם חוקים המנוגדים קוטבית לאורח מחשבתו וליצרי המרי המקננים בקרבו, עד שהמחוקק עצמו מודיע לעם שבשנים הבאות העם יתרחק מהם, וכקו הגנה אחרון, כדי להמריצם לשמור בכל זאת על חוקה זו, אין המחוקק מוצא עדים אחרים להעיד בהם אלא את השמים ואת הארץ.
למעשה, מנקודת התצפית של דורנו נראים הדברים מרשימים ביותר ומוסברים כראוי. במבט היסטורי לאחור מתברר שמשה הכיר את עם ישראל טוב יותר מאשר הכיר העם את עצמו. תולדות עם ישראל - מימי עובדי העבודה זרה בדור שאחרי יהושע בן נון, מנחיל הארץ, ועד לאנשי דורנו - הן סיפורו של המתח הגדול הקיים בין התורה לבין הניסיון המתמיד להשתחרר מעול המצוות ולחיות ככל העמים.
משה ידע אפוא מראש מה יקרה!
ל"בשורת" המרי המתמיד הצמיד משה גם בשורה הפוכה: נאמנות לתורה על כל מרכיביה: "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (שם כ"א).
לפנינו אוסף ניגודים בולט בפסוק אחד.
"וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". תמיד תמיד, בכל דור, ישארו לעם בנים שיקיימוה בנאמנות, למרות רצונו העז של העם להתחמק ממנה ומחוקיה, ועל אף נסיונות השכחת התורה. אכן, שוב חיזוי מראש של מציאות היסטורית שהתגשמה. ההבטחה: "כי לא תשכח מפי זרעו", מהווה עדות והוכחה לאמת נבואתו של משה, התורה לא תישכח לעד.
תולדות עמנו עמוסים באין ספור נסיונות שמטרתם להשכיח בכל מחיר את לימוד התורה וקיומה מלב אלו שחפצו לשמור עליה בכל תנאי. קידוש ה' היהודי הוא הסיפור הנפלא שכתבו העקשנים היהודים שלעולם לא נשברו. וכי לא היו עינינו קרועות בהפתעה למראה צעירים יהודים הלומדים תורה מתחת לאפה של יבסקציה שונאת דת, גם אחרי עשרות שנות ניתוק מוחלט?
משה ענה על השאלות האלה עוד בטרם נשאלו, עוד לפני שהיתה היסטוריה. משה פרס לעיניהם את ההפכים הללו, ולימדם את סוד ייחודו של הגורל היהודי. הוא הזכיר להם את העובדה שאומנם תישכח תורה מישראל, ובצמוד לעובדה זו הוסיף הבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו". בהבלטת סתירה זו, גילה להם את ההסבר לפלא הנצח של העם היהודי, החי וממשיך לחיות למרות כל העובר עליו.
הקב"ה כרת ברית עולם עם עמו ישראל, הבטיח שאויביו לא יצליחו לכלותו, והעם יישאר קיים לנצח. וכך נאמר בתורה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלקיהם" (ויקרא כ"ו, מ"ד). הבטחה זו אודות נצחיותו של עם ישראל נחשבת כאחד מיסודות התורה ואמונת ישראל. למעשה, כל הנבואות על הגאולה העתידה ועל אחרית הימים כוללות גם את ההבטחה שעם ישראל יישאר קיים עד בוא הגאולה.
קיומו המופלא של העם נגד כל הסתברות הגיונית מהווה את קיומה של ההבטחה שנאמרה בתורה.
קיימת הבטחה נוספת: "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיהו נ"ט, כ"א), זוהי הבטחה שהתורה לא תמוש מפי העם.
שתי הבטחות אלו, ההבטחה שעם ישראל יישאר קיים לעד וההבטחה שתורת ישראל לא תשכח ממנו, קשורות זו בזו ומשלימות זו את זו. חוסנה של ההבטחה שעם ישראל לא יכלה לעולם, נובעת מכך שהעם נושא את דגל התורה והאמונה. מעבר לכך, באמצעות עם ישראל הנושא את שם ה' בעולם, משלים הקב"ה את רצונו והעולם כולו צועד אל תיקונו. גם הבטחת קיומם של ישראל למרות חטאיהם, מובנת לנוכח התפקידים הייחודיים שניתנו לעם.
ואכן, מאז שניתנה התורה בסיני, נמסרת היא מדור לדור, וכל התהפוכות והחורבנות, הנדודים והגלויות לא יכלו לשרשרת האיתנה שראשיתה בסיני. כאשר נחרב הבית הראשון וישראל גלו מארצם, גלתה עמם התורה לבבל, ובחורבן בית שני - היו לפליטה יבנה וחכמיה. עשר גלויות גלתה הסנהדרין ממקום למקום בארץ ישראל, עד שגברו הגזרות, ומרכז התורה עבר כולו לבבל. מאז והלאה ליוותה התורה את עם ישראל בכל גלויותיו.
כאשר נדד עם ישראל ממקום למקום ומארץ לארץ, טבעי היה שמחמת הנדודים והתלאות לא יקומו, חלילה, מרכזי תורה חדשים כתחליף למרכזי התורה הישנים שחרבו. אולם ההשגחה העליונה דאגה שעד שלא שקעה שמשו של מרכז תורה אחד, זרחה שמשו של מרכז תורה חדש. מסירת התורה לא פסקה עד היום, והיא זו שבפעולת גומלין שימרה את העם לבל יאבד לנצח.
התורה חזתה מראש שיבואו ימים שבהם חלק מעם ישראל יעבוד עבודה זרה: "ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו" (דברים ל"א, ט"ז). עובדי עבודה זרה אלו נטשו את התורה, אולם החלק האיכותי שבעם, המשיך לדבוק בה, ובו התקיימה ההבטחה האלוקית שתורתנו לא תישכח.
בימי בית המקדש הראשון היתה יד המלכים והשרים ראשונה במעל עזיבת התורה, עד שבתקופות מסויימות גברה ידם והם הרגו את נביאי ה'. היה זה זמן כה קשה, עד ש"לא נותרו בישראל, כי אם שבעת אלפים אשר לא כרעו לבעל" (מלכים א', י"ט). אך למרות כל זאת לא הצליחו עובדי עבודה זרה אלו לשנות את יסודות חייו של עם ישראל, והוא נותר דבק בתורתו. עובדי הבעל נשכחו זה מכבר מתודעת העם, ואילו חוט השדרה של העם נותר כתמיד החלק הנאמן לתורה ולמצוות.
בימי בית שני קמו המתייוונים על תורת ישראל. הם ניסו להחדיר את תרבות יוון לאורח חייו של העם. נותרו מתי מעט מנאמני התורה, אך מהם נבנה שוב עם ישראל. אחרי המתייוונים פעלו ממשיכי דרכם, הצדוקים. הם ניסו להרחיק את עם ישראל מהתורה שבעל פה. באותה תקופה שלט ינאי המלך שנהה אחר הצדוקים, והרג כמעט את כל חכמי התורה. לאחריו קם הורדוס, העבד האדומי האכזר, גם הוא הרג רבים מחכמי ישראל.
נגד המתייוונים קמו מתתיהו החשמונאי ובניו וניצחום. נגד הצדוקים נלחמו חכמי ישראל, שמעון בן שטח וחבריו, ובחסדי ה', הם הצליחו לבטל את השפעתם. וראה זה פלא, מהמתייוונים ומהצדוקים לא נותר זכר, ואילו עם ישראל הנצחי נותר נאמן לתורה.
בתקופת הגאונים נאבקה שוב תורת ישראל בקמים עליה. הפעם היו אלו הקראים. אף הם ניסו להרחיק את עם ישראל ממסורת התורה שבעל פה. בתקופה זו קם לתורת ישראל מושיע - רבי סעדיה גאון. בתורתו, בספריו ובפעולותיו יצא חוצץ נגד הקראים והשפעתם.
בסוף תקופת הגאונים בבבל נסעו ארבעה תלמידי חכמים מופלגים בספינה מהעיר בארי שבדרום איטליה. הם נישבו בדרכם על ידי שודדי ים. שודדי ים אלו היו אמצעי ביד ההשגחה העליונה להרבות תורה בישראל. שנים מחכמים אלו: רבי משה בן חנוך ובנו, נפדו על ידי יהודי קורדובה אשר בספרד, ואילו רבנו חושיאל ובנו הצעיר רבנו חננאל, נפדו על ידי יהודי קיירואן שבצפון אפריקה. לאחר שגדולי תורה אלו תקעו יתד במקומות מגוריהם החדשים, הם הקימו שם ישיבות גדולות, והפכו את ספרד ואת ארצות המערב (צפון אפריקה) למרכזי תורה חדשים של עם ישראל.
עליית קרנם של מרכזי התורה בספרד ובצפון אפריקה התרחשה בתקופה שבה החלו לרדת מגדולתם מרכזי התורה שבבבל שעמדו עד כה ברום ערכם במשך כאלף שנה, מאז חורבן בית ראשון.
הישיבות בספרד ובצפון אפריקה גדלו והתרחבו. היתה זו תקופת "הראשונים" שעליה נימנו: הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן ועוד. תקופה זו הטילה את חותמה הגדול על לימוד התורה כולו. באותה תקופה חיו בגרמניה ובצרפת רש"י ובעלי התוספות שאת תורתם אנו לומדים עד היום.
לאחר שנים רבות חרבו הישיבות הגדולות בספרד, וחכמי התורה שנמנו עם גולי ספרד נדדו ממקום למקום וסבלו מחבלי גלות קשים, אך ראה זה פלא, דווקא אז נכבשה ארץ ישראל על ידי הטורקים, והם קיבלו את גולי ספרד בזרועות פתוחות. חכמים רבים מגולי ספרד ומארצות נוספות התקבצו לעיר צפת, וביניהם ענקי הרוח של עם ישראל. בעיר נוצר קיבוץ של תלמידי חכמים, שרק מעטים היו כדוגמתו בהיסטוריה. כאן חי מרן רבי יוסף קארו מחבר ה"שולחן ערוך", וכאן לימד האר"י הקדוש את חכמת הנסתר לתלמידיו. השפעת תורתם גברה והתפשטה הרחק הרחק מגבולות עיר מגוריהם, והם זכו להטביע את חותמם על כל הדורות שבאו אחריהם.
בדורות האחרונים קמה נגד תורת ישראל תנועת ההשכלה. גם מטרתה היתה להרחיק את עם ישראל מהתורה ומהאמונה. בלב קטני האמונה התעורר חשש שהפעם יעלה הדבר בידם, וחלילה, כעבור דור או שניים לא יישארו יהודים שומרי תורה ומצוות. אולם הקב"ה שמר על תורת ישראל. נגד תנועת ההשכלה קמה תנועה חדשה, היא תנועת החסידות. היא עצרה את הרוחות הזרות שנשבו מגרמניה, ולא נתנה להן להתפשט לכיוון אירופה המזרחית. במקביל, בהשפעת הגאון מוילנא, התחזק לימוד התורה בליטא, ותלמידו רבי חיים הקים את הישיבה הגדולה בוולוז'ין. ישיבה זו הפכה ל'אם הישיבות'. היא והישיבות שקמו בעקבותיה היו לחומת מגן בפני ההשכלה הברלינאית. סמוך לאותה תקופה זרחה בפרשבורג שמשו של החת"ם סופר. הוא לחם את מלחמתה של התורה וביצר את חומות היהדות הנאמנה בהונגריה. גם בגרמניה, ערש ההשכלה, קם מושיע לתורת ישראל בדמותו של רבי שמשון רפאל הירש. הוא החזיר עטרה ליושנה והוכיח שאין כל סתירה בין המדע לאמונה.
את התופעה של השגחת ה' המיוחדת על עולם התורה זכינו לראות גם בדורנו. מרכזי התורה באירופה חרבו בתקופת השואה, אולם קול התורה לא נדם. בחסד ה', בעיצומן של שנות הזעם, הצליחה ישיבת מיר להימלט מן התופת. היא הגיעה לשנחאי שבסין, על ראשיה ומאות תלמידיה. אירופה בערה כולה, אולם בסין הרחוקה התרחש הנס. קול לימוד התורה נשמע שם ברמה. תלמידי הישיבה עסקו בלימוד התורה יומם ולילה, בהתמדה נפלאה עד לסיום המלחמה. חייהם שם לוו בנסים תדירים, והם היוו עדות חיה לקיומה הנפלא של ההבטחה האלוקית על תורת הנצח.
גם לאחר השואה זכינו לראות עין בעין את נס תקומתו של עולם התורה. לפתע זרחה שמשה של התורה ביבשת אמריקה. אמריקה הנהנתנית והחומרנית, זכתה להיות אכסניה לתורה, יחד עם ארץ ישראל, מקומה הטבעי של התורה.
נותן התורה הוא זה שכרת ברית עם עמו ישראל, והוא זה ששמר עליו מכל משמר עד היום. הברית נכתבה בתורה עצמה, ובה שזורה הבטחה לכל הדורות: "כי לא תשכח מפי זרעו!"
|
|
|
|