במרוצת 137 שנות חייו זכה אברהם אבינו לרשום דפים מזהירים בתולדות היהדות והאנושות גם יחד. כבר בהיותו בן שלוש החל לחקור אחר פשר פלאי הבריאה. התחקות זו הולידה בו מחשבות פילוסופיות מעמיקות בדבר מציאותה של יד אלוקים המכוונת ומנהלת את כל היקום. לאחר מכן באה אליו ההתגלות הנבואית המופלאה, שבה התגלה אליו הבורא בעצמו. כאשר היה אברהם בן 40, יצא שמו בעולם העתיק כמי שבעט במוסכמות העולם האלילי והוא מטיף השכם והערב לאמונה בא-ל יחיד בלתי נראה.

רבים רדפוהו עד חרמה, אך הוא ניצב על עומדו כצור איתן. בעקביות הוכיח קבל עם את האווילות שבעבודת עץ ואבן. בדרכו המיוחדת הפיץ תורה הגורסת כי בורא העולם הוא טוב, מיטיב ורב חסד, ולכן על האנושות כולה לדבוק בדרכיו. הוא התפרסם לתהילה ברדיפתו אחר הטוב: הכנסת אורחים, עזרה לנזקקים ועוד. במסגרת מאמציו אלו יצא חוצץ נגד מנהגי סביבתו שהאכזריות היתה עובדת קבע בחייהם, עד כדי זביחת ילדיהם במו אש לאלהיהם.

עוד בהיותו בארץ מולדתו בחרן נמשכו אחריו גדודי אנשים, שבעיניהם היה הוא, הנביא, חזות הכול. הם נהו אחריו באשר ילך. בארץ כנען נוספו אליו קבוצות על אלו שהיו מכבר.

האלוקים שאותו ירא, החזיר לו אהבה, אך יחד עם זאת לא אחת העמידו בפני נסיונות ומבחנים. מתחילה הושלך לכבשן האש באור כשדים על דבקותו באמונתו, ולאחר מכן נאלץ לנטוש את מולדתו ולגלות לעבר ארץ לא נודעת, ואז שוב הגיע הרעב בארץ...

הוא עמד בכל המבחנים בהצלחה מרבית. כל ניסיון רומם אותו והגביה את שיעור קומתו הרוחנית. כל אותם נסיונות העלוהו על נס, והפכוהו למופת לדורות.

...ושוב נגלה אליו האלוקים. פעם נוספת הוא שומע את קריאת החיבה הכפולה המוכרת לו כל כך: "אברהם, אברהם!"

בזריזות מופלגת וללא היסוסים הוא משיב: "הנני!"

הפעם שונה המבחן מכל קודמיו:

לא מדובר על וויתורים חומריים כמו גלות מארץ מולדתו, גם לא על ייסורי גוף כבמצוות המילה. הניסיון קשה יותר גם מההסכמה להיזרק לכבשן האש באור כשדים. כאן מדובר בהקרבה גדולה הרבה יותר. הפעם עליו להקריב למען בוראו בבת אחת את הכול!

את בנו שנולד לו לעת זקנתו, את יחידו, את אהובו - את יצחק - שהוקדש כבר מבטן להיות יורשו כמפיץ האמונה בעולם. את הכול עליו להקריב.

ביחד עם יצחק יקריב את אהבת החסד. במעשה שאותו הוא מצווה לעשות, הוא הרי יגלם את שיא האכזריות. כל אותה מסירות שהראה כל ימיו למען הזולת, תתנפץ באותה שעה אל המזבח הגורלי. ומה יהיה על כל אותם גרים שנתחנכו בעמל רב לדעת כי הקב"ה חפץ חסד הוא ומואס בקרבנות אדם? איך יתיישב כל זה עם הצו בדבר שחיטת בנו?

אך אברהם החליט. עליו להשמע לצו האלוקי ללא עוררין.

גם את הרגש האבהי יעקוד אברהם על גבי המזבח, ויחד עמו יעקוד גם את שכלו הבהיר, אותו שכל חד שהורה לו בשחר ילדותו את הדרך לאמונה הצרופה.

מי ידריך את כל אותם גרים, שכבר נמשכו אחריו? מה יהיה עמם כאשר ייאסף הוא אל עמיו? ומה בדבר החזון הגדול שעוד תצמח מזרעו אומה נבחרת שכל בניה יעבדו את ה'?

עקדות רבות יעקוד אברהם באותה שעה. את כל העבר שטיפח במסירות שלא תתואר, את ההווה שכבר החל להראות סימני ברכה, וגם את העתיד, את העם העומד לקום, את כל משאת חייו מאז. הכול יוקטר לשם שמים ביחד עם יצחק בנו.

האם ייתכן שבשר ודם יעמוד בכל אלו?

הא-ל האחד הוא היודע שאברהם יוכל גם בפעם הזאת לעמוד בנסיון. אלמלא כן, לא היה מנסהו. ועוד אחד יודע זאת בבירור... אברהם עצמו. אצלו אין פקפוק, הוא יקיים את רצון בוראו על אף הכול. אצלו הדבר כבר מוחלט.

השכם בבוקר הוא יקום להזדרז למצווה. את חמורו יחבוש במו ידיו. שלושה ימים ילך עד הגיעו למקום הנכסף. שלושה ימים אלו מהווים שהות מספקת להרהורים, לחיבוטי נפש. אך אצל אברהם שולט לאורך ימים אלו הרהור יחיד: הכנה נפשית לקראת המצווה.

..."וילכו שניהם יחדיו" - האב שקיבל את הפקודה וממהר למלא אחריה, והבן שעדיין אינו יודע מאומה. לקראת סוף הדרך מגלה האב לבן את הסוד הנורא. הבן כבר איננו נער, כבר מלאו לו 37 שנים. הוא מבין את אשר יקרה, אך איננו מעלה על דעתו צל של מחשבה לסרב או לעכב את ביצוע הצו. שוב הם צועדים יחדיו – באחדות מוחלטת, האב ששמע את הצו מפי הגבורה, והבן ששמעה מפי אביו, הנביא הנאמן לה'.

קשיים אין ספור נערמים בדרכם, היצר אינו מניח להם לנוע כרצונם. השטן מתערב בדרכם ומתחזה במראות שונים שכולם מתריסים נגדם, אך כלום ימנעו קשיים אלו מן השניים הדבקים במטרתם, מלעשות את אשר בליבם? יחדיו הם צועדים, כאיש אחד בלב אחד. האב לעקוד והבן להיעקד. חינוכו וטיפוחו של בית אבא ניכרים היטב בבן. העץ ופריו שווים בטעמם.

שניהם כאחד בונים את המזבח, יחדיו יערכו עליו את העצים. האב עוקד את הבן, הבן מצידו מסייע לו ואינו חוסך כל מאמץ לעזור. היד נשלחת, המאכלת נלקחת...

ואז באה הקריאה: "אברהם, אברהם!" ושוב: "הנני!"

"אל תשלח ידך אל הנער!", השליחות כבר בוצעה, הקרבן כבר הוקרב.

הפעם ילמד אברהם שקרבן אדם אינו זהה לקרבן בהמה. הבהמה שכולה בשר, גידים ועצמות, קרבנה מתבטא בהקטרת חלבה ודמה. ואילו האדם שנפשו ונשמתו מייחדים אותו מכל החי אשר על פני האדמה, מתבטא קורבנו ברצון להתקרב לפני ה'. הנכונות ומסירות הנפש הן העיקר, אין צורך בהקרבת הגוף. במעמד העקידה הודגש הדבר היטב, ובוצע בצורה העילאית ביותר. אכן, יצחק נעשה עולה לה'. רצונו להיות קרב על גבי המזבח הוא הוא המסירות המוחלטת לה'. ודי לה' בכך.

והם חוזרים שניהם יחדיו. ומה רבה השמחה בלבם. אין זו שמחה על ההצלה מן המוות הבטוח. זו שמחה של אמת, שמחה של התרת הספקות. דרכו של אברהם משכבר הימים הוכחה כנכונה.

הימים ההם חלפו. במשך אלפי שנים האירה העקידה ממרומי הר המוריה, ההר אשר ממנו יצאה הוראה לכל הדורות. עקידה זו הלהיבה את ליבותיהם של אבות ובנים, של זקנים וצעירים, לשמור אמונים לאמונה שבערה בהר המוריה. גם כאשר דרשה התורה קרבנות קשים, גם כאשר קיום המצוות כרוך היה בצער וביגון, לא רפו ידיהם אפילו לרגע. הבן והאב נשאו עיניהם אל הר המוריה, אל העקידה, אל אברהם ויצחק, והלכו בדרכם עד תום.

הרבה "עקידות יצחק", נערכו בעם ישראל ובכולן עמדה העקידה הראשונה כסמל, כמורה דרך לבנים שבאו בעקבותיה.