בתיאור העקידה בתורה מיוחס הניסיון לאברהם אבינו בלבד: "והאלוקים נסה את אברהם" (בראשית כ"ב, א). לעומת זאת, רש"י מסביר על המילים: "וילכו שניהם יחדו" (שם כ"ב, ח): "ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט, וילכו שניהם יחדיו, בלב שווה". נמצא שניסיון העקידה היה ניסיונם של אברהם ושל יצחק גם יחד. מדוע אם כן לא נאמר בפסוק: והאלוקים נסה את אברהם ואת יצחק?
עלינו גם לברר, מדוע נחשב ציווי העקידה ל'ניסיון'? הייתכן שאברהם אבינו לא יעשה את רצון ה', והרי פשוט וברור כי ברום דרגתו יקיים אברהם אבינו כל ציווי של הקב"ה בשלימות? מהו אם כן המכשול שעליו היה על אברהם אבינו להתגבר?
בילקוט שמעוני נאמר: "ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה", אמר לפניו: רבונו של עולם, בשעה שאמרת לי: "קח נא את בנך", היה לי להשיב, אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע", ועכשיו אתה אומר לי "קח נא את בנך", ולא עשיתי כן. אלא כבשתי את רחמי לעשות רצונך. יהי רצון מלפניך, בשעה שיהיו בניו של יצחק, באים לידי עבירות, תהיה נזכרת להם העבודה הזאת, ותתמלא עליהם רחמים" (בראשית רמז פ"ב).
מדברי המדרש אנו לומדים מה היה הניסיון. קיום הציווי הינו פשוט ומובן מאליו עבור אברהם אבינו. הקושי נעוץ בסתירה שבין שני הציוויים שציוה אותו ה'.
בתחילה נאמר לו:" כי ביצחק יקרא לך זרע" - על יצחק אבינו מוטל התפקיד להקים את העם היהודי, ואח"כ נאמר לאברהם: "העלהו לעולה" - דהיינו שאין ליצחק קיום (חלילה).
מצד רחמי האב על הבן, היה על אברהם אבינו לשאול את הקב"ה אודות סתירה זו, או שהיה עליו לעכב את העקידה מחמת ספק נפשות לחומרא, ו'שב ואל תעשה' עדיף.
מה עשה אברהם אבינו? "כבש את רחמיו" – פירוש, העביר, כביכול, את רחמיו למקום אחר וסגרם שם, וזאת כדי להימנע מהפניית שאלות לבורא. כבישת רחמים זו, היא ההקרבה העיקרית בניסיון העקידה.
בניסוח הדברים במדרש, קורא אברהם אבינו לכבישת הרחמים - "העבודה הזאת". מעבר לעבודת ההקרבה בפועל, הייתה כאן עבודה נוספת, עבודת הלב, ועל שם אותה עבודה נקרא ניסיון זה בשם עקידה, מלשון לעקוד - לקשור, אין הכוונה רק לקשירה הפיזית של יצחק אבינו למזבח, אלא לקשירתם של הרחמים ולהטמנתם במקום סגור, כדי לעשות את רצון ה'.
בתפילה (לאחר פרשת העקידה) אנו מבקשים מבורא העולם: "רבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, ויגולו רחמיך על מידותיך וכו'". זאת, כאמור, על פי בקשתו של אברהם אבינו מבורא עולם: "שתהיה נזכרת להם 'העבודה הזאת' (כבישת הרחמים) ותתמלא עליהם ברחמים". מידה כנגד מידה.
למדנו מאברהם אבינו כלל גדול בעבודת ה'. חוסר ההבנה אינו מעכב את קיום הציווי. אם הבנת, אשריך. אך גם אם לא הבנת, אין הדבר נוגע לצד המעשי של קיום הציווי האלוקי. עם ישראל במתן תורה, נהג על פי אותו כלל שהנחיל אברהם אבינו, ואמר פה אחד: "נעשה ונשמע". הם התחייבו בתחילה בעשיית המצוות, ורק לאחר מכן יעסקו בהבנתם.
נמצא אם כן שהניסיון בעיקרו היה מיועד לאברהם אבינו, שכן הוא זה שהצטווה בשני ציווים סותרים. יצחק אבינו, שצעד לצידו של אברהם אבינו, קיבל רק את ציווי העקידה, ולא היה בפניו הציווי השני. ולכן, ניסיון העקידה מתייחס לאברהם, וכפי שנאמר: "והאלקים נסה את אברהם", ואיננו מיוחס ליצחק.
בסוף פרשת העקידה זוכה אברהם אבינו להגדרה רמת מעלה מאת הקב"ה:
"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כ"ב, י"ב). יש להבין מדוע דווקא בעקבות מעשה העקידה זכה אברהם אבינו לכינוי זה, והרי במהלך כל חייו, קיים את כל ציוויי ה' בשלמות. מדוע לא כונה "ירא אלוקים", כשעמד בכל הניסיונות הקודמים?
כאשר נטל אברהם אבינו את המאכלת, כדי לבצע את ציווי האלוקים, אמר לו מלאך ה': "אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה". לכאורה קיימת כאן כפילות, שהרי כבר בציווי אל תשלח ידך אל הנער, כלול שאל תעש לו מאומה. כתב על כך רש"י וז"ל: "אל תשלח - אל תשחוט. אמר לו: אם כן לחינם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם. אמר לו: אל תעש לו מאומה, אל תעשה בו מום".
הדבר תמוה, וכי חפץ אברהם אבינו להקיז את דמו של יצחק?
שוב עמד אברהם אבינו בפני סתירה, שני ציווים הוטלו עליו. האחד: "העלהו לעולה", והשני: "אל תשלח את ידך אל הנער".
אברהם אבינו לא רצה להפסיד את הציווי הראשון. הוא חיפש עצה כיצד לקיים את שני הציוויים יחד. לפי דרגת אמונתו של אברהם אבינו, ציווי שיצא מפי הגבורה, הוא מציאות שצריכה להתקיים, ומכיוון שכך, ביקש להוציא ממנו ולו טיפת דם אחת, כדי לקיים גם את הציווי הראשון.
על כך נאמר: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", אדם שמחפש עצות כדי לא לוותר על אף ציווי מציווי הקב"ה, קשה ככל שיהיה, עדות היא ש"ירא אלוקים" הוא!
עקידת האהבה
התבוננות בסביבה שבה היה חי אברהם אבינו ובמילוי ייעודו בתקופה ההיא, תוביל אותנו לדרך נוספת להבנת ניסיון העקידה.
בתקופה ההיא, נהגו עמי כנען להקריב את בניהם לכבוד אליליהם. נוהג בלתי אנושי זה, הקל על אברהם אבינו לקרב המונים לאמונה בה'. אברהם אבינו המחיש להמון העם את חסדיו של הבורא מול האכזריות שבעבודה זרה. הוא לימדם שעל פי האמונה בה', תועבה היא להקריב את הבנים על המזבח, כפי שנאמר בספר דברים (י"ג, ל"א): "לא תעשה כן לה' אלוקיך, כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם".
עתה יובן היטב מדוע היה הניסיון כה גדול עבור אברהם אבינו. הקרבת יצחק על גבי המזבח עמדה בסתירה מוחלטת לכל הבנין הרוחני שבנה אברהם בעמל רב. מעתה, יוצג אברהם אבינו בעיני האנשים, אותם קירב לאמונה, כמתעתע. שהרי העקידה תוכיח, שדבריו אינם עומדים במבחן המציאות.
הניסיון של אברהם אבינו היה האם לעכב את ציווי העקידה ב"שב ואל תעשה", כדי להציל את היהדות. אך אברהם אבינו לא היסס, הוא קיים את ציווי הבורא כהרף עין, ולימדנו כלל גדול בעבודת ה'. לפני הדאגה לשמו של הקב"ה בעולם, עלינו לקיים את ציווייו כפשוטם, ללא הרהור אחריהם כלל!
הניסיון בעיקרו היה מיועד לאברהם אבינו, כי הוא זה שייסד את הקהילה הראשונה בעולם המאמינה בבורא העולם, וכפי שנאמר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ועל כן מייחס הפסוק את הניסיון רק לאברהם.
ואולם לאורם של דברים אלו מתעוררת שאלה נוספת:
אמת היא, שהעולם האלילי, שהיה שדה פעולתו של אברהם אבינו בהנחלת האמונה, הציב קושי רעיוני לקיום העקידה, כפי שהוסבר לעיל. אך מאידך גיסא, אותו עולם השטוף בעבודת האלילים, הפך את קיום הבאת יצחק כקרבן, למעשה קל, שכן לא הייתה כאן חריגה ממנהג אנשי כנען, ולא היה זה, לכאורה, מעשה יוצא דופן מצד אברהם אבינו לבצע את עצם ההקרבה, שכן מנהג העולם באותה תקופה היה להקריב ילדים לאליל.
כדי להבין זאת, ננסה לרדת להלך נפשם של אנשי כנען שהוביל אותם להקרבת הבנים לאליל.
עמי הארץ ראו באקט ההקרבה "ויתור" לטובת האליל, בכדי לזכות בתמורה להשפעה טובה ממנו. המקריבים התנתקו מבנם האהוב, עבור השגת תועלת מהאליל שהיו זקוקים לה באותו רגע.
ה' אמר לאברהם אבינו: "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת". הקב"ה הדגיש בציווי, שהעקידה צריכה להתבצע כשאברהם אבינו נמצא בשיא האהבה לבנו, את כל האהבה הזאת עליו להעבירה ולהפנותה לאהבת ה'. לו היה אברהם אבינו מקריב את יצחק על בסיס הויתור והניתוק, היה הופך את הדבר לרציחה. על בסיס זה נקרא הניסיון עקידה - מלשון "לעקוד ולקשור", כלומר, לקשור ולהעביר את כל אהבת הבן לאהבת ה'.
לאורם של דברים אלו נבין, את מה שאמר אברהם אבינו בפרשת העקידה כדי שלא תכהה אצלו אהבת הבן. הוא אמר לישמעאל ולאליעזר: "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כ"ב, ה'), כתב רש"י "עם הדומה לחמור". מדוע ראה אברהם אבינו לנכון לקבוע יסוד זה דווקא בפרשת העקידה?
אברהם אבינו רצה לחזק את ההרגשה, שאין לראות בישמעאל בן נוסף שיכול להתנחם בו, ולצנן את אהבתו ליצחק. לכן, קובע מיד אברהם אבינו שישמעאל הוא בן השפחה, והוא 'עם הדומה לחמור'. בעצם יש לו רק בן אחד, וכל אהבתו מופנית רק אליו. את האהבה הגבוהה הזאת, העביר אברהם אבינו והעלה לה' יתברך בזמן העקידה.