|
דמותו של ישמעאל
דמותו של ישמעאל
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
כבר בתחילת העימות שבין ישמעאל ליצחק, הוכרו ההערמה והרצח כאמצעים לגיטימיים מצד עשיו להכרעה במאבק. באותו יום הפכה ארץ ישראל לאדמת מריבה, והדבר ממשיך עד לתקופתנו.
|
שורשי העימות בין עם ישראל לישמעאל נעוצים בראשית התהוותה של היסטוריית העם היהודי. ישמעאל נולד לאברהם מהגר, ויצחק נולד לו משרה. אברהם חינך את שניהם על ברכי האמונה באלוקים, ואף מל את שניהם והכניסם לברית עם הקב"ה. אמנם, בסופו של דבר הורחקו ישמעאל והגר מעל פניו.
חז"ל מזהים את הכוחות הפועלים בעולם עם דמויות מן התורה. כך אנו מוצאים, כיום כי התרבות האיסלמית מזוהה בתורה עם ישמעאל – בנו של אברהם אבינו. זיהוי זה מקובל גם על הקוראן, הרואה בשבטי ערב את צאצאיו של ישמעאל הקדמון.
ירושת הארץ
בברית בין הבתרים הובטח לאברהם אבינו שזרעו יירש חבל ארץ רחב ממדים: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר, לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו, י"ח).
שני פרקים לאחר מכן צומצמה ההבטחה לגבולותיה הצרים של ארץ ישראל המערבית בלבד: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם" (י"ז, ח').
מה גרם לשינוי? מדוע הוצרו לפתע גבולות ההבטחה?
בין שתי ההבטחות אירע מאורע ששינה את פני ההיסטוריה: הולדת ישמעאל.
הבטחת האלוקים קוימה במלואה, אך בצורה מפוצלת. את שטח גבולות ההבטחה הראשונה ירשו בניו של אברהם, כולל ישמעאל, שזכה במנה הגדולה במרחב הקרוי "המרחב השמי". לעומת זאת, ארץ ישראל הובטחה כולה ליצחק, זרעו של אברהם הממשיך את דרכו אחריו. בעתיד, בזמן הגאולה השלמה, אמור זרעו של יצחק לזכות גם בגבולות ההבטחה הראשונים, אלו שנפלו בינתיים בחלקו של ישמעאל.
ישמעאל לא הסתפק במה שהובטח לו. חלוקה זו לא נראתה לו הוגנת. הוא לטש את עיניו לחלקת אלוקים קטנה זו, שארץ ישראל שמה. הוא החליט להוציאה מידיו של יצחק בכל האמצעים, יהיו אשר יהיו, כמיטב שאיפתם של בני בניו בימינו.
מסירות נפש
פרשת העקידה פותחת בפסוק: "ויהי אחר הדברים האלה, והאלוקים ניסה את אברהם. ויאמר אליו אברהם, ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק" (בראשית כ"ב, א'). מבואר בפסוקים שאברהם נצטווה על העקידה לאחר מאורע מסוים, שנאמר: "ויהי אחר הדברים האלה".
לאיזה מאורע מתכוון הפסוק?
"רבי לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצוות. אתה מלת בן שמונה ימים, ואני בן שלש עשרה שנה (כלומר, אני נימולתי בגיל שיכולתי להתנגד, ועם זאת הסכמתי מרצוני למול, אם כן – יש לי מסירות נפש לקיום המצוות). אמר לו יצחק: אם אומר לי ה': זבח עצמך לפני, אני זובח. מיד – והאלוקים ניסה את אברהם" (מסכת שבת דף פ"ט ע"ב).
מסירות נפש, היא העומדת בבסיס הוויכוח בין העמים. מי שיש לו יותר מסירות נפש לקיום המצוות, הוא הנחשב לממשיכו של אברהם, וממילא יהיה יורשו העיקרי בירושה הרוחנית ובמידת השליטה על ארץ ישראל. בעקידת יצחק הובהר שמסירות נפש ממשית היא חלקו של יצחק.
תחילת העימות
ישמעאל מאמין בכל לבו שהוא היורש, ורק לו מגיעה זכות הארץ על ברכותיה הרוחניות, על כן הוא מנסה להרוג את יצחק.
רבי אליעזר הגדול מגדיר מקרה זה כניסיון התשיעי שנתנסה בו אברהם. אלו דבריו: "ניסיון התשיעי: ישמעאל. 'ויהי רובה קשת' (בראשית כ"א, כ'). היה נוטל קשת וחצים והיה יורה בעופות. פעם אחת ראה את יצחק יושב לבדו, וירה עליו חץ להורגו" (פרקי דרבי אליעזר פרק ל').
כבר בתחילת העימות שבין ישמעאל ליצחק, הוכרו ההערמה והרצח כאמצעים לגיטימיים מצד עשיו להכרעה במאבק. באותו יום הפכה ארץ ישראל לאדמת מריבה, והדבר ממשיך עד לתקופתנו.
שרה, אשת אברהם, חששה מהשפעתו של ישמעאל: "ותרא שרה את בן הגר המצרית, אשר ילדה לאברהם, מצחק. ותאמר לאברהם: גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כ"א, ט').
הקב"ה אומר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"
(בראשית כ"א, י"ב).
כשהתבוננו חכמים בפרשה זו, ראו בתוכה את כל העתיד להתרחש. הם ידעו, בהתאם לכללי התורה, שכל האמור בספר בראשית הינו גרעין מן ההיסטוריה ובו טמון אילן התולדות כולו. תולדות עמנו הינן השתקפותן של המאורעות המתוארים בספר בראשית. על כן, ידעו, צפו ובישרו לנו כי אחר הגלות הארוכה, בתחילת שיבת עם ישראל לארצו, יתקוממו נגדם צאצאיו של ישמעאל, במטרה למנוע את שובם של היהודים לארץ ישראל.
"ישמע-אל"
ישמעאל הוא היחיד, מלבד עם ישראל, ששם הא-ל כלול בשמו: "ישמע-אל" – שם ה' כלול בשמו, וזהו מקור כוחו. עצמה זו מאפשרת לישמעאל לבצע פורענויות, שעליהן התנבא בלעם: "אוי, מי יחיה משמו א-ל" (במדבר כ"ד, כ"ג).
בתקופה זו שלפני אחרית הימים הוא הולך ומתחזק, וכל העולם זועק "אוי!" חייהם של תושבים רבים בעולם הופכים לבלתי נסבלים מכאב ומפחד, מה"פרא אדם", הוא ישמעאל. הטרור האיסלאמי נעשה בשם הא-ל. הביטוי המובהק לכך הוא שבשעת ביצוע פשעם הם קוראים: "אללה אכבר!" כלומר, "אלוקים הוא הגדול ביותר!" ביטוי הממס לב כל מוסלמי בעולם.
ישמעאל נקרא "פרא אדם" (בראשית ט"ז, י"ב). ה"פרא" קודם ל"אדם", וה"אדם" טפל ונכנע לו. ואכן, בכל הדורות היו הערבים שם נרדף לאלימות ולליבוי יצרים. ה"פרא" הוא הדומיננטי שבתכונותיהם.
בהיותם "פרא" במהותם, לא זו בלבד שאין אמונתם מועילה לריסון רצונם, אלא, אדרבא, היא נותנת להם גושפנקא לעשות ככל העולה על רוחם. דברי חז"ל כי הם "משתחוים לעפר רגליהם" (ב"מ פ"ו), פירושם, כי הם תופסים את הנתיב שסללו לעצמם, בהתאם להחלטתם העצמית, ומחשיבים אותו לרצון הא-ל. אולם טעותם היא מרה ביותר. הבורא מעוניין שהאדם ירסן את כוחותיו ואת יצריו, ולא שחלילה יפעל בהם, כביכול, בשמו.
"לו ישמעאל יחיה לפניך"
כאשר נתבשר אברהם אבינו כי הנה שרה יולדת לו בן, אברהם מגיב בארבע מילים הטומנות בחובן משמעות גדולה לעתיד: "לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית י"ז, י"ח). במילים אלו ביקש אברהם אבינו שישמעאל יחיה ויתקיים כל ימות עולם. בקשה זו נתנה לישמעאל כוח עצום – כוח שתהיה התפילה שלו ושל צאצאיו נשמעת לפני ה'.
שלושת אלפים שנה חלפו, ועדיין אנו מביטים בעיניים כלות בכוח תפילה זה ובקנאותם הדתית של צאצאי ישמעאל.
אולם שונה היא לחלוטין תפילתם מתפילתנו. אנו מתפללים כעבד המבקש מאדוניו חיים בזכות חסדי אדונו ולא בזכות מעשיו. באימה, ביראה ובהכנעה אנו מבקשים ממנו מתנת חינם. בני ישמעאל אינם מכירים כלל את מושג עבודת הלב – התפילה. שמם מעיד עליהם כי "ישמע-א-ל" – בבואם להתפלל הם, כביכול, נותנים פקודות לה' ומורים לו מה שיעשה.
תפילותיהם של בני ישמעאל אינן מסוג התפילות שאליהן מתאווה ה', אך עם זאת, עדיין נשמעות הן. אוי לנו מאותה שעה שבה אמר אברהם אבינו: "לו ישמעאל יחיה לפניך".
ברית המילה וירושת הארץ
נאמר בתורה: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם וגו'. ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני ובינכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר" (בראשית י"ז, ח'-י"א).
משמעות הכתובים היא, שקיים קשר בין ישיבת עם ישראל בארץ לבין קיום מצוות מילה. מצווה זו מקנה זכות לחיות בארץ הקודש. על ידי המילה מובדל עם ישראל מן העמים, והוא זוכה לקבל ארץ שאף היא מובדלת משאר הארצות.
קשר זה בין ברית המילה לארץ ישראל יתגשם במלואו בתקופת אחרית הימים. בנבואת הנביא זכריה נאמר: "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך, מבור אין מים בו, שובו לבצרון אסירי התקוה" (זכריה ט', י"א-י"ב).
"גם את" – כנסת ישראל, "בדם בריתך" – בזכות דם ברית המילה, "שלחתי אסיריך" – אשלח את אסיריך מהגלות לארץ ישראל, כשאת במצב של "מבור אין מים בו" – למרות שאתם ריקים מתורה ומצוות.
ואמנם, רבים מהעולים לארץ בעליות הראשונות היו רחוקים מתורה ומצוות, אך הם קיימו את מצוות ברית המילה, למרות שמצווה זו אינה עולה בקנה אחד עם השקפת עולמם. זוהי הזכות שעמדה לעם ישראל, לחזור לארץ ישראל.
ברית המילה של ישמעאל
קיים עם נוסף שמקיים את ברית המילה. לאברהם אבינו היו שני בנים:
יצחק וישמעאל. גם הישמעאלים ממשיכים לקיים את מצוות המילה, בעקבות אביהם ישמעאל. בזכות מצווה זו גם לבני ישמעאל יש אחיזה בארץ ישראל. כדברי הזוהר הקדוש (פרשת וארא, קכ"ח, ר"ב-ר"ג. חלק ב', דף ל"ב, א'). וכך הוא תרגום דבריו:
"אוי לאותו זמן שנולד ישמעאל בעולם ונימול. מה עשה הקב"ה (כלפי טענת המלאך הממונה על ישמעאל, שדרש בתוקף גמול על מעשה המילה של ישמעאל), הרחיק הקב"ה את בני ישמעאל מהדביקות העליונה, ונתן להם חלק למטה בארץ הקדושה, בשביל המילה שבהם. ועתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה זמן רב, בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה ולא שלימה. והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם, עד שתושלם הזכות של בני ישמעאל".
מתברר, שבזכות קיום ברית המילה יזכו בני ישמעאל לשלושה דברים:
א. לקבל חלקים בארץ ישראל, סמוך לחלקים של עם ישראל.
ב. כשיצאו היהודים לגלות, יקבלו הישמעאלים את הארץ.
ג. הישמעאלים יעכבו את עם ישראל מלשוב ולזכות בארץ.
בדברי הזוהר מוגדרת מילתו של ישמעאל כ''ריקנית''. הישמעאלים אינם עושים פריעה, שהיא חלק מהותי ממצות המילה. ואמרו בגמרא: "מל ולא פרע כאילו לא מל". משמעותה העמוקה של הפריעה היא התקדשות הגוף לעבודת ה'. חלק זה אין הישמעאלים מקיימים, ולכן, נקראת מילתם ריקנית, מעשיהם ריקים מקדושה. לכן, זוכים בני ישמעאל בארץ, רק כשהיא ריקנית, בשעה שבני ישראל שוהים בגלות מחמת עוונותיהם.
הזכייה בארץ
בתקופתנו זכה עם ישראל לשוב לארץ המובטחת. לכאורה, חזרה זו של עם ישראל לארץ הקודש, אשר בה התגוררו אבותינו, מסמנת את גמר זכותם של הישמעאלים על הארץ. הזכות במקורה היתה זמנית, כל עוד עם ישראל שוהה בגלות, והיא ריקה מיושביה. לכן, יש מקום לשאול מדוע עדיין יש לישמעאלים אחיזה בארץ, מדוע הם מערערים על זכותם של ישראל, והרי הארץ שוב אינה ריקה?
התשובה היא כי למילה 'ריקנית' יש שתי משמעויות: האחת פיזית- ריקנית מבני אדם, והשנייה רוחנית- ריקה מתוכן, בדומה לברית המילה של ישמעאל הקרויה גם היא 'ריקנית', מחמת שחסרה היא בתוכנה הפנימי.
אמנם, פיזית חזרנו לארץ, אך רבים רבים חיים, לדאבוננו, בארץ ללא שמירת תורה ומצוות, לכן, הארץ עדיין מוגדרת כריקנית, ולכן, עדיין אין לנו זכות מלאה על הארץ, כיוון שעם ישראל כולו עדיין לא שב לצור מחצבתו.
כאשר כתב רבי שמעון בר יוחאי את ספר הזוהר לפני למעלה מ-1800 שנה, איש לא יכול היה להעלות על דעתו שיגיע יום שבו יגיעו בני ישמעאל לארץ-ישראל, ישלטו בה ויעכבו אותנו מלשבת בה. מדהים לגלות כיצד לפני שנים כה רבות צפה רבי שמעון בר יוחאי באופן מדויק את מה עתיד להתרחש כיום.
|
|
|
נתקבלו 2 תגובות
פתיחת כל התגובות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|