בברית בין הבתרים הובטח לאברהם אבינו שזרעו יירש חבל ארץ רחב ממדים: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר, לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו, י"ח).

שני פרקים לאחר מכן צומצמה ההבטחה לגבולותיה הצרים של ארץ ישראל המערבית בלבד: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם" (י"ז, ח').

מה גרם לשינוי? מדוע הוצרו לפתע גבולות ההבטחה?

בין שתי ההבטחות ארע מאורע ששינה את פני ההיסטוריה: הולדת ישמעאל.

הבטחת האלוקים קויימה במלואה, אם כי בצורה מפוצלת. את גבולות ההבטחה הראשונה ירש זרעו של אברהם בכללותו, כולל ישמעאל, שזכה במנה הגדולה במרחב הקרוי "המרחב השמי". לעומת זאת, ארץ ישראל המערבית הובטחה כולה ליצחק, הוא זרעו של אברהם הממשיך את דרכו. אומנם בעתיד אמור זרעו של יצחק לזכות גם בגבולות ההבטחה הראשונים, אלו שנפלו בינתיים בחלקו של ישמעאל.

שורשי העימות בין עם ישראל לישמעאל נעוצים בראשית התהוותה של היסטוריית העם היהודי. היא מתחילה באברהם שגילה את היות האלוקים בעולם. מהגר נולד בנו ישמעאל, ומשרה נולד יצחק. אברהם חינך את שניהם על ברכי האמונה באלוקים, ואף מל את שניהם והכניסם לברית עם הקב"ה. אמנם בסופו של דבר הורחקו ישמעאל והגר מעל פניו.

חז"ל מזהים את הכוחות הפועלים כיום בעולם עם דמויות מן התורה. כך אנו מוצאים כי התרבות האיסלאמית מזוהה בתורה עם ישמעאל – בנו של אברהם אבינו. זיהוי זה מקובל גם על הקוראן הרואה בשבטי ערב את צאצאיו של ישמעאל הקדמון.

פרשת העקדה פותחת בפסוק: "ויהי אחר הדברים האלה, והאלוקים ניסה את אברהם. ויאמר אליו אברהם, ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך יחידך אשר אהבתך את יצחק" (בראשית כ"ב, א'). מבואר, שאברהם נצטווה בעקידה, לאחר מאורע כלשהו שעליו נאמר: "ויהי אחר הדברים האלה".

שורש המחלוקת ניצב בויכוח שהיה בין ישמעאל ליצחק ועניינו - אצל מי קיימת מסירות נפש גדולה יותר לבורא עולם. "אמר ישמעאל ליצחק: "אני גדול ממך במצוות. אתה מלת בן שמונה ימים, ואני בן שלש עשרה שנה, בגיל שיכולתי להתנגד, ועם זאת הסכמתי" אמר לו יצחק: "אם אומר לי ה': 'זבח עצמך לפני' - אני זובח". מיד – והאלוקים ניסה את אברהם" (שבת פ"ט ב').

מידה זו של מסירות נפש היא העומדת בבסיס הויכוח בין העמים. מי שיש לו מסירות נפש גדולה יותר לקיום המצוות, הוא הנחשב לממשיכו של אברהם, וממילא הוא יהיה יורשו העיקרי בירושה הרוחנית ובמידת השליטה על ארץ ישראל.

שרה, אשת אברהם, חששה מהשפעתו של ישמעאל: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם, מצחק. ותאמר לאברהם: גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כ"א, ט').

הקב"ה אומר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כ"א, י"ב). אך ישמעאל עדיין מאמין בכל לבו שהוא היורש, ורק לו מגיעה זכות על הארץ ועל ברכותיה הרוחניות, על כן הוא מנסה להרוג את יצחק.

ישמעאל לא הסתפק במה שהובטח לו. חלוקה זו לא נראתה לו הוגנת. הוא לטש את עיניו גם לחלקת אלוקים קטנה זו, שארץ ישראל שמה. הוא החליט להוציאה מידיו של יצחק בכל האמצעים, יהיו אשר יהיו, כמיטב שאיפתם של בני בניו גם בימינו אנו.

עוד בהיות יצחק נער קטון, חש ישמעאל בעליית קרנו של יצחק העלולה לדחוק אותו מעמדתו הבכירה בבית אברהם. על כך נאמר: "ותרא שרה את בן הגר... אשר ילדה לאברהם, מצחק" (בראשית כ"א, ט').

כבר בתחילת העימות שבין ישמעאל ויצחק, הוכרו הערמה והרצח כאמצעים לגיטימיים מצד ישמעאל להכרעה במאבק. באותו היום הפכה ארץ ישראל לאדמת מריבה, והדבר ממשיך עד לתקופתנו.

ישמעאל נולד בקשת ונתרבה בקשת, שנאמר: 'ויהי רובה קשת' (בראשית כ"א, כ'). היה נוטל קשת וחצים והיה יורה בעופות. פעם אחת ראה את יצחק יושב לבדו, וירה עליו חץ להורגו" (פרקי דרבי אליעזר פרק ל').

חכמינו ידעו כי כל האמור בספר בראשית הוא גרעין ההיסטוריה, וכל קורות עמנו אינן אלא השתקפות של מאורעות "בראשית". צפו את העתיד מתוך פסוקי הפרשה ובישרו לנו כי לאחר הגלות הארוכה, כאשר תתחיל שיבת ציון, יתקוממו הערבים – בני ישמעאל. הם יעשו הכל כדי למנוע את שובם של היהודים – בני יצחק – לחבל ארצם המובטח.

המקורות הם רבים. נציין את הבולטים:

"ועתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה כאשר תהיה ריקה מישראל זמן ממושך, והם יעכבו את ישראל מלשוב לארצם, עד שתסתיים אותה זכות [המילה, שגם הם, נימולים], כאשר ה' יפקוד את עמו" (הזוהר הקדוש פרשת וארא).

"בני ישמעאל עתידים בזמן ההוא לעורר יחד עם כל עמי העולם לבוא לירושלים... ויתאספו כל העמים ויעשו עצת שלום ביניהם ויפנו לישראל להשמידם, מפני שהקימו מלכות, ותהיה עת צרה ליעקב. אמנם לשבר לא יבואו, אלא שממנה יוושע" (שם).

החשש העיקרי היה ונותר מפיגועי טרור. מטרתם להכות ולברוח, להרוג ולהמלט, לזרוע הרס וזוועה, ולשוב לשולחן ה'משא ומתן'. הביטוי "רובה קשָּת" (בראשית כ"א, כ') מקבל משמעות מעשית ומצמררת בתקופתנו יותר מאשר אי פעם.

רק כאשר תסתיים זכות המילה של ישמעאל, שוב לא יהיה גורם המתנגד לשיבה לארץ ולהתקרבות הגאולה השלימה.