רבינו הגדול מרן הרב שך זי"ע היה חוזר ואומר לכל השואלים: שהתנאי הבסיסי להקמת "בית יהודי" הוא: "מידות טובות" כאשר בני הזוג מקימים תא משפחתי המבוסס על מידותיהם טובות,  אזי יש להם את כל התשתיות הנצרכות לבניית הבית היהודי. הסביר מרן המשגיח רבי שלמה וולבה זי"ע מפני מה בחרו חז"ל בשם: "מידות" להתנהגויות  טובות או רעות? התשובה היא: שכל דבר צריך להיות במידה! למשל: "רחמנות" היא תכונה חיובית, ואילו אכזריות היא שלילית, אך ידוע דברי המדרש: "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים"  (מדרש תנחומא מצורע) נמצאנו למדים  כי אין מידות שהן רעות בהחלט, ואין לך מידה שאין לה מקום!  אלא שחז"ל מלמדים אותנו את השימוש הנכון שבכל מידה ומידה.

הנה אברהם אבינו שהוא: "עמוד החסד", השתית את חייו במסירות נפש לנתינה אין סופית לכל עובר ושב, הקים אוהל של אש"ל במרכז המדבר הצחיח, ושם מצא כל אדם סעד לנפשו העייפה. שיא השיאים של החסד האפשרי התרחש בעודו חולה וסובל בשלישי למילתו, כשהוא בן מאה שנים. ובאותו יום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, איש לא יצא מביתו, מלבד אחד- אברהם אבינו! הוא יושב בפתח האוהל ולא בתוכו, שמא בכ"א יהיה אדם אחד ש-כּן יצא לדרך, אותו הוא לא רוצה להפסיד ממצוות: "הכנסת אורחים" , אך אין איש, הקב"ה ריחם על צערו של אברהם מאי קיום המצווה, ושלח לו שלושה מלאכים שישמחוהו בעצם הסכמתם להתארח באוהלו. התורה בפרשת וירא מיטיבה לתאר את שמחתו של אברהם בכך שמצא סוף סוף אורחים. ואת רצונו לשמחם בסעודה מושקעת ביותר כדי לקיים מצווה זו בהידור רב. מדרשים רבים נכתבו בתיאורים על "אומנות החסד" של אברהם כיצד עשה כל שביכולתו לשמח כל אורח שבא לחסות בצלו.

והנה מספרת לנו התורה דווקא על אברהם אבינו – "עמוד החסד", עמוד "קירוב הלבבות" שנדרש הוא פעמיים לעשות מעשים שנראים ההיפך מהחסד. א. היפרדותו משאר בשרו "לוט" בעקבות התנהגותם הקלוקלת של רועיו. ב. גירוש הגר וישמעאל בנו, בעקבות התנהגותם.

הרמב"ם מונה את הניסיון  התשיעי מעשרת הניסיונות שהתנסה בהם אברהם אבינו : "ניסיון  גירוש הגר וישמעאל מביתו" (אבות ה' ג') ניסיון  שהתקשה  בו במיוחד, כי אברהם הוא הוא איש החסד וקרוב הרחוקים והנה הוא נצטווה לשמוע "בכל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה" ולגרש  את הגר ובנו ישמעאל, גירוש הנראה  כלפי חוץ אכזרי, אם מהמבט הקיומי ,אל המדבר והשממה. ואם מהמבט הרוחני, גירוש מביתו הרוחני. אך כפי שביארנו התורה רוצה ללמדנו בבחינת: "מעשה אבות סימן לבנים" , אימתי אסור לנהוג בחסד! אימתי אסור לרחם! אפילו בקרוביו שארי בשרו.

פרשיית "הגר ובנה ישמעאל" סוגיית מורכבת היא. ,תחילתה בפרשת "לך לך" וסיומה בפרשת: "וירא", בפעם הראשונה נאמר: " ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה, ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפט ה' ביני וביניך. ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך ותענה שרי ותברח מפניה". (בראשית ט"ז ד' ) יש מן הראשונים שראו בעינוי שרה את הגר כחטא. ויש שראו זאת כהנהגה נכונה מפני אותה התנהגות קלוקלת של: "ותקל גבירתה בעיניה" יש לבאר היכן זה בא לידי ביטוי אותה התנהגות.

ובפעם השנייה היא מגורשת יחד עם בנה. כנאמר: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו. ויאמר אלוקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע." ( שם כ"א ט' י"ב)

חז"ל מלמדים אותנו שפירוש המילה "מצחק" עם יצחק, מדובר על שידול לעבירות החמורות ביותר . אך למרות זאת היה קשה עד מאד לאברהם לקיים את ציוויה של שרה: "לגרש את האמה הזאת ואת בנה. כפי שנאמר במדרש: "אמרה לו 'גרש האמה הזאת ואת בנה' מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה במסין וצד חגבין ומעלה ומקטיר לעבודת כוכבים. אמרה: שמא ילמוד יצחק בני כך וילך ויעבוד כך, ונמצא שם שמים מתחלל בדבר. אמר לה לאחר שזכין לו  (שזיכינו אותו) לאדם, חבין לו (כעת נגרום לו לקלקל)?!  אחר שעשינוה מלכה אחר שעשינוה גבירה והכנסנוה לגדולה זו נטרדנוה מתוך בתינו?! מה הבריות אומרות עלינו?! לא נמצא שם שמים מתחלל בדבר?! אמרה לו הואיל ואתה אומר חילול השם בדבר זה, יכריע המקום (הקב"ה) בין דברי לדבריך, הכריע המקום בין דבריה לדבריו, שנאמר: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". שאין תלמוד לומר 'כל', ומה ת"ל 'כל' מלמד: שהכריע לשניה והכריע לראשונה מה שניה על אודות הגר, אף הראשונה על אודות הגר". (תוספתא סוטה הלכה ג')  כלומר הקב"ה מסכים עם פעולותיה של שרה גם במקרה ששרה עינתה את הגר, וגם במקרה של גירושה יחד עם בנה..

התורה היא תורת חיים וכשהתורה מספרת לנו את סיפור הגר וישמעאל יש כאן מסרים צפונים שעלינו לגלותם ולהפיק מהם מוסר השכל. ננסה בס"ד לגעת במעט נקודות אור בסוגיה זו.  

א. הנה לכשנתבונן תחילת הקלקול התרחש עם זלזולה בגבירתה כפי הנאמר:  "ותקל גבירתה בעיניה". כיצד בא הדבר לידי ביטוי?  מבאר רש"י במקום שהדבר בא לידי ביטוי בדברי לעג ארסי: "אמרה הגר: שרה זו אין סתרה כגילויה, (פנימיותה כחיצוניותה)  מראה עצמה כאילו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להתעבר כל השנים הללו, ואני נתעברתי  מיד וכו' ".

שואל המשגיח רבי גדליה אייזמן זצוק"ל מה פשר דבר הבל אלו של הגר, וכי בכך שלא זכתה שרה עד כה לילד זו עדות לכך שאינה צדיקה?! הלא אם נביט במבט זה, ונדון את ערכו של האדם לפי הצרות והקשיים שעוברים עליו, היה יוצא שאומתנו היא האומה הגרועה שבאומות! שכן מבחינת הסבל והקשיים, אין אומה שסבלה כמו כלל ישראל. מה א"כ רצתה להביע בלגלוגה?!

ב. לאחר הגירוש שלה עם בנה נאמר בפסוק: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע" מבאר רש"י :"חזרה לגלולי בית אביה". כיצד זה קורה הגר שמרצונה עזבה את בית המלכות של אביה- פרעה, ובאה להדבק בבית אברהם אבינו  כשפחה! כי היא העדיפה להיות שפחה בבית אברהם אבינו מאשר להיות נסיכה בבית אביה ! ומדוע? כי ראתה באברהם ושרה אנשי אמת! , וגדלה בבית המאמין הגדול, נַשְמה וחיה אמונה בצורה הכי חושית שיש, כיצד היא פתאום חוזרת לבית גילולי אביה?!

ג. כאשר בנה מתמוטט מצמא נאמר בפסוק: "ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (שם כ"א ט"ו) להשליך ילד?! מהו חפץ המושלך?!  רבי שמשון רפאל הירש זצוק"ל מיטיב לתאר את אכזריותה של הגר כלפי בנה וזה לשונו:

"כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת-חם שלא נתעדן. אֶם ישראלית לא תיטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שניה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני "שאין בכוחו לראות בייסוריו", אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שיעור קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה' שמע "את קול הַנַּעַר", ולא את קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד".

ד. פן נוסף לאכזריותה אנו מוצאים  שהגר אינה בוחרת שיח מיוחד בעל צל או נוח. היא משליכה אותו באקראי "תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". כפי שמבאר הרש"ר הירש: "וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם, ואחת הייתה לה, היכן יפול; ושמא יפול בין קוצים שיסרטו את בשרו, וחוסר תבונתה של האם תוסיף לעינוי הצימאון עוד צער ללא צורך". כלומר הגר המצרית לא ניסתה להקל ולו במעט על ייסורי מותו של בנה. היא לא ישבה לידו, לא ניגבה את זיעתו, לא נשפה עליו לצננו מעט, לא השתתפה בצער סבלו ולא עודדה אותו בדברים רכים. היא חסה על עצמה ולא רצתה לראות במות בנה: "כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמות הַיָּלֶד". אפילו חיה אינה נוהגת כך. חיה יושבת ליד גורה העומד למות, מלקקת אותו, ומנסה להקל ככל יכולתה את סבלו.

מבאר זאת המשגיח רבי גדליה: אכן, הגר ראתה את העולם ממבט של: "שפכה מצרית" של מי ש"בשר חמורים בשרם" למרות כל עלייתה בבית אברהם, לא יכלה להתעלות ולהתרומם מעל מבט ההווה של עיניה החומריות, ועל פי זה הגיעה למסקנה שסיבת עקרותה של שרה משום שאינה צדקת. מבט זה הביא אותה גם לירידתה הנוראה, כי כאשר ראתה שמגיעות עליה צרות: שהיא מגורשת מבית אברהם עם ישמעאל הבינה שהיא מרוחקת לגמרי מהקב"ה והתוצאה הייתה: " ותלך ותתע" –חזרה לגילולי בית אביה.

נוסיף ע"כ את ביאורו הנפלא של הגאון הגדול רבי מרדכי פוגרמנסקי זצוק"ל על ביאור של רש"י בפסוק "ותלך ותתע" – שחזרה לבית גילולי אביה" השפתי חכמים מקשה היכן נרמז בפסוק ששבה לעבודת גילולים? כלומר מדוע לא כפשוטו של מקרא שהיא טעתה בדרך?! מיישב זאת הגאון רבי מרדכי : שזה נרמז בכתוב: "ותתע", גוי יכול לחוש נאבד אך יהודי לעולם לא יכול לחוש: "ותתע" יהודי אף פעם לא נאבד. שכן הוא יודע נאמנה שהקב"ה תמיד איתו, וכל מה שקורה לו הוא בהשגחה פרטית, אין מציאות של: "ותתע" שכן היכן שנמצא, שם מקומו בו צריך הוא להימצא כעת! לכן אם כתבה התורה על הגר: "ותתע" ראו בזה חז"ל תביעה גדולה, כי אדם המאמין בהקב"ה אינו חש תועה. (לתתך עליון)

כמו הגר גם שאר בשרו "לוט" מצינו התנהגות קלוקלת שהובילה להיפרדות: "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז ישב בארץ." על מה נסובה המריבה? מבאר רש"י:  "ויהי ריב" – לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל. והם [רועי לוט] אומרים: נִתְנַה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל! והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז בארץ – ולא זכה בה אברם עדיין. ואז: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. (שם י"ג ח' י') יש להבין מדוע לא ניסה אברהם אבינו להחזירו למוטב? אותו לוט שאברהם אבינו נלחם מלחמה הנראית כחסרת סיכוי נגד חמשה מלכים והצילו, פרש חסותו עליו וצרפו למשפחתו, מדוע א"כ להיפרד?!

התשובה היא. שבית אברהם אבינו מהווה: " אב טיפוס" לכול העולם: ליושרה, לחסד, לרחמים, לא כדי למצוא חן בעיני העולם, אלא כי זהו הרצון של הקב"ה!,  והעולם ראה באברהם ומשפחתו כמייצגים את התגלמות הרצון האלוקי. וע"כ כאשר מביתו של אברהם אבינו רואים התנהגות  קלוקלת, התנהגות שמהווה את האנטיתזה  לרצון האלוקי, עלולים העולם לחשוב שכך צריך לנהוג! וזהו חילול ה' !, אם בני ביתו שראו את מסירות נפשם  של אברהם ושרה להתגלמות הרצון האלוקי, ולמרות הכול עושים ההיפך.  אזי בבקשה, שיעשו זאת במקום אחר! לא כאן!. 

זהו המסר מהניסיון התשיעי, מלמדתנו התורה, את שלמדנו החכם מכל אדם שלמה המלך : " עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק." (קהלת ג') יש לדעת אימתי לקרב, ואימתי לרחק. מי שאמון כולו על קירוב, עליו לדעת מתי קירוב הוא ריחוק! כדי לשמר את הבית היהודי יש לדעת את אלה שמתוך הבית רוצים לקעקע אותו, ואו אז כמה שקשה היא הפרידה והריחוק ,אך הכרח לא יגונה אך כפי  שאמר פעם אחד מגדולי ישראל במקרה דומה: "עדיף סוף מכאיב מאשר כאב בלי סוף". אך כמובן שהחלטות אלו לא נעשה על דעת עצמנו! כי אם לשאול את גדולי ישראל, ואשר יאמרו נעשה.

מאמר זה נכתב לע"נ רבינו הגדול רבי אליעזר מנחם מן שך זי"ע. שהיום יום פקודתו. תנ.צ.ב.ה