|
''ניסיון ההפתעה''
''ניסיון ההפתעה''
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
מדוע ניסיונות משמים באים בהפתעות? מהו השטן שלפני הניסיון ומהו השטן של אחרי הניסיון?
|
מיד כשנכנסו יוסף ובנו להרצאה, הבין קהל המשתתפים שהנושא קרוב לליבם במיוחד.... רמת ההתעניינות והמעורבות של משה, הבן, נתנה לכולנו להבין שהוא מתמודד בנושא בצורה לא קלה. היה זה חוג בית שגרתי ונחמד של "ערכים" וכותרתו: "כיצד נשתחרר מכבלי הכעס", הרצאה בליווי מצגת הממחישה את נזקי הכעס מלווה בעשר עצות מארגז הכלים היהודי, כיצד לשלוט ולרסן מידה מגונה זו. תוכן הדברים גרם למשה לכעוס על כעסיו... וע"כ לקראת סיומה של ההרצאה הכריז משה קבל עם ועדה, שהוא עם הסיפור העגום של הכעס, גמר לחלוטין!! אין יותר התפרצויות זעם!. ציבור המשתתפים עזב אט אט את האולם, כולם נכנסו לרכבים שבחניה. אך שניים נשארו בחניון מבלי יכולת לצאת , רכב זר חסם את דרכם. הנהג צפר וצפר, אך אין עונה, היו אלה יוסף ובנו היקר , משה, המופקד על ההגה. עמדתי מהצד לראות כיצד יסתיים האירוע... היעמוד משה בהבטחתו הטרייה כ"כ?! לא עברו אף דקותיים והנה הגיע בעל הרכב החוסם. כאן פתח משה את פיו , הוא שלח צרור איחולים ו'ברכות' לנהג , בקול גדול ובגרון ניחר. הביט האב בבנו וכולו ממורמר: מה קורה עם ההבטחה ?! עברו בקושי עשרים דקות! משה , שהתעשת מיד, למרות שהספיק כבר להבחין בי, טען להגנתו, שנכשל מפני שלא זכה לסיוע משמים: "הלא הרב אמר בהרצאה את הבטחת חז"ל: "שהבא להיטהר מסעיין בידו", אני הבטחתי שאני יוצא לדרך חדשה אחרי שנות כעס רבות, ציפיתי שאקבל כמה ימי 'התארגנות' רגועים... בהם אקבל כוחות להתמודד. ופתאום ניסיון כזה מיד בסיום ההרצאה?! זה נקרא: "מסעיין בידו"?! בקושי רב ניסינו יוסף ואני להתאפק מלצחוק. "התבונן נא," אמרתי למשה," ההחלטה שמכאן ולהבא לא תכעס אינה ריאלית ובפרט לאלה שנולדו עם 'פתיל קצר'... היה מן הנכון לקבל את ההחלטה בהדרגה ובתבונה. ב. טכנית איננו יודעים מתי ההוא חסם אותך ברכבו, לפני ההחלטה שלך או אחריה... ג. בהקשר לעיקר טענתך על מהירות הניסיון , עליך לדעת שניסיונות לא באים בתיאום ... חשבת שיתאמו עמך בשמים את היום והשעה 'הנוחה לך...?! הניסיונות באים: 'בהפתעה' גמורה! ללא כל תכנון מוקדם. וזהו עיקר הניסיון לבדוק את היותך מוכן להפתעה, ניסיון המתוכנן מראש, הוא חסר משמעות!. החכמה היא להכין עצמך מראש ולבקש סייעתא דשמיא שלא תופתע מההפתעה... שלא תאבד את שיקול הדעת. כך, כשתהיה מוכן במיטב כלי המלחמה תוכל להתמודד בהצלחה. פרשת חיי שרה פותחת בפטירת שרה אמנו " וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". (בראשית כג', ב') נאמר במדרש "וכששב אברהם מהר המוריה חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו, מה עשה? הלך ואמר לשרה: הלא שמעת מה נעשה אחר בעולם, אמרה לו: לאו, אמר לה: לקח אברהם את יצחק בנו ושחטו והקריבו על גבי המזבח לעולה, התחילה שרה לבכות ומיללת שלשה יבבות... ופרחה נשמתה ומתה, ובא אברהם ומצאה שמתה" (פרד"א ל"א) . נאמר במדרש רבה על הפסוק: "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ "(כג, ג) מלמד שהיה רואה מלאך המות מתריס כנגדו." ( נח, ו) מהי אותה התרסה?! מבאר המתנות כהונה: " מפרש הערוך התרסה - הוא ענין מלחמה והתגרות. הגירוי היה לאמור על ידך מתה שרה! אילו לא עקדת בנך לא הייתה מתה עדיין!, וכדי שיתחרט על מעשה העקידה אמר כן, ולכך אמר "ויקם" לשון זירוז, "על פני מתו"- על מלאך המוות." אברהם אבינו חוזר מ"הר המוריה" ברגשות מרוממים- לאחר העמידה הנפלאה בניסיון, לאחר העמידה העיקשת מול שידוליו של היצר הרע לפני העקידה– כמתואר בחז"ל, לאחר ההתגלות האלוקית, וההבטחות העצומות לדורי דורות. וכאן חווה א"א את האסון הכבד הפוקד אותו בפתע פתאום: שרה רעייתו הלכה לבית עולמה. בלא פרידה ובלא הכנה. ונאמר בחז"ל: "אין אשה מתה אלא לבעלה". זהו המשך ניסיון העקידה, כיצד להתמודד בהצלחה בנחיתה הזו מפסגת האושר של הר המוריה אל תהומות האבל . כיצד למנוע את רצון השטן לגרו לו להרהורי חרטה על מעשה העקידה? אך אברהם אבינו מתמודד בגבורה, הוא קם מעל מתו. קימה זו מפרש הרד"ל: "כשהִרבַּה בכי ומספד על שרה, ראה מלאך המוות מתריס כנגדו, ומיד קם מעל פני מתו מלספוד ולבכות". אברהם אבינו נוכח שלעמוד בניסיון זה לא רק בשעת מעשה, כי אם גם לאחר שצלחת אותו, יש ניסיונות מִשְנֶה, קשיים הנראים שבאו בעקבות עמידת האדם בניסיון, וזאת מתוך מטרה לעמעם את ההצלחה, לגרום לאדם הרהורי חרטה ובכך לבטל את השפעת המעשה. אך אברהם אבינו הוכיח שהוא לא מופתע מהפתעות, הוא לא מאבד את שיקול דעתו. ולמרות צערו וכאבו, קם הוא מעל פני מתו. כאומר לשטן: לא תצליח לגרום לי הרהורי חרטה, לא! על כך אנו מבקשים כל ערב בתפילת: "השכיבינו" – "והסר שטן מלפנינו ומאחורינו" השטן שמלפנינו הוא השטן המופיע לפני ובשעת הניסיון, ואילו השטן שמאחורינו הוא השטן המגיע עם הצלחותינו במשימה. לקלקל את הרושם, ולמוטט את ההצלחה. אברהם אבינו בהספידו את שרה, מודה להקב"ה שזכה בה, ורק בזכותה הגיע לדרגות אלו. כפי שביאר זאת רבינו הגדול מרן הגרא"מ שך זי"ע על דברי המדרש בפסוק: "ויבוא אברהם לספוד את שרה ולבכותה" ,מהיכן בא? רבי לוי אמר: מקבורתו של תרח לשרה בא. אמר לו ר' יוסי: והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתו של שרה שתי שנים?! אלא מהיכן בא? מהר המוריה. ומתה שרה מאותו צער. לפיכך נסמכה עקידה ל: "ויהיו חיי שרה". מה פשר המחלוקת הזו, ומהי התשובה לשאלתו של רבי יוסי? עונה על כך מרן זי"ע על דרך הדרוש: אין כאן מחלוקת על התאריכים, אלא על תוכן ההספד של אברהם אבינו לשרה אמנו: הנה ניצב אברהם העברי, מול כל העולם, הוא מֶעֶבר אחד וכל העולם מן הַעֶבר השני, כל העולם עובד עבודה זרה, והוא מכיר את בוראו ומפרסם בכל מקום את מציאות הבורא והנהגתו, מנין שאב את הכוח לעמוד במצב זה? התשובה היא- משרה, וזהו שאומר רבי לוי שאברהם בא מקבורתו של תרח, הכוונה לקבורת תוכן חייו של תרח אביו, את חיי עבודת האלילים שחיי בה בבית הוריו, את החיים האלו קבר אברהם אבינו לחלוטין! ואילולי התמיכה האין סופית של שרה לא יכול היה לבוא לידי כך. ואילו רבי יוסי למד שיסוד הספדו של אברהם אבינו על שרה , נעוץ ב"הר המוריה", וכוונתו, ע"כ שאברהם בן מאה שנה נהיה אב לבנו יצחק אבינו, והקב"ה מצוהו לשוחטו, והוא אברהם שכל שנותיו הוכיח את העולם כולו באיסור הנורא של רציחה, ומנגד חינך למידות טובות וגמילות חסד, והוא, דווקא הוא מצֻווה לשחוט את בנו, ומבלי לשאול שאלות ולהרהר הרהורים הולך לשחוט את בנו, ועמו הולך הקורבן עצמו- יצחק בנו, שמוסר נפשו להיעקד, למרות שיצחק לא שמע את הציווי להיעקד מפי הקב"ה אלא רק מפי אביו!, מהיכן הכוח הנפלא הזה של יצחק להיעקד מרצון ללא כל תהיות ?! התשובה היא מכוח החינוך לאמונה תמימה שהשרישה בבית שרה אמנו ע"ה. וללא שרה לא יכול היה אף הוא להגיע לכך. וא"כ זהו הספדה האמיתי, "מהיכן בא"? "מהר המוריה בא" . יש השואלים כיצד זה שרה אימנו שהייתה גדולה מאברהם אבינו בנביאות כמובא בחז"ל, כיצד היא נבהלת עד כדי מוות מבשורת העקידה?! עונה ע"כ הריב"א: שפטירה זו לא הייתה פטירה מצער כפי שעיוות השטן, אלא פטירה מן העולם מתוך שמחה! וזאת הוא מדייק מהלשון: "פרחה" נשמתה, ולא: 'יצאה' נשמתה, פרחה נשמתה מרוב שמחה! מבואר בספר: "פני מלך" שזהו מלשון פריחה ושגשוג כפרח בשיא פריחתו!, כלומר כאשר ראתה שרה שאברהם ובנו הגיעו לשיא השלימות, היא חשה שסיימה את תפקידה כראוי. ואולי ניתן להוסיף שזהו מה שנאמר במדרש תנחומא: שההספד שספד לה אברהם אבינו הוא: "אשת חיל מי ימצא", ושם נאמר: "ותשחק ליום אחרון". היא אשר קראה לבנה: "יצחק" מלשון שמחה. היא שמחה שהיא הגיעה אל פסגת היעד של היהודי המאמין. שלא נבהל מהפתעות אלא חי חיי אמונה בכל מצב שהוא. "ק-ה זכות אבות יגן עלינו"
|
|
|
נתקבלו 1 תגובות
פתיחת כל התגובות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|