|
חלומות יוסף
חלומות יוסף
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
אחי יוסף סברו שחלומותיו הם פרי הרהורי לבו ואינם הסכמה מן השמים למלוכה.
|
תהליך היווצרותו של עם ישראל מאופיין בסינון יסודי, עד לקבלת סולת נקייה ומבוררת, זכה וטהורה, ממנה יצמח עם ה'.
תהליך הסינון החל באברהם אבינו - אבי האומה היהודית. לאברהם היו שני בנים - יצחק וישמעאל. יצחק נבחר להיות ממשיכו של אברהם בהקמת עם ישראל, ואילו ישמעאל סולק מבית אברהם, והקים לעצמו אומה חדשה.
גם בבניו של יצחק שבה וחזרה התופעה. שני בניו של יצחק - יעקב ועשיו, נפרדו זה מזה. יעקב נחשב כ"פרי" ודבק בדרך אבותיו, ואילו עשו נחשב כ"קליפה" - נפרד מיעקב והקים עם חדש בהר שעיר.
קבלה היתה בידי בניו של יעקב, שתהליך החלוקה והסינון יפסק אצל שנים עשר השבטים, וכל בני יעקב יהיו שותפים בהקמת עם ה'.
אם כן, מדוע החליטו האחים להרוג את יוסף, והרי אם יהרגוהו יתבטל אחד מי"ב השבטים, ולא יעלה בידם להקים בלעדיו את עם ישראל? תשובה לכך יש למצוא בחלום השני של יוסף, בו יעקב ובניו משתחווים ליוסף. האחים הבינו, כי המספר י"ב יכול להבנות גם מיעקב ואחד עשר בניו, כאשר יעקב אבינו כלול ביניהם.
כאשר ראו האחים "כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית ל"ז, ד') האחים מבחינים כי אביהם אוהב את יוסף, ומבכר אותו על פני שאר בניו. בזמן שכל האחים יוצאים לרעות את הצאן, יוסף נשאר בבית כדי ללמוד עם יעקב תורה שקיבל משם ועבר בני נח (בראשית רבה צ"ד, ח').
התנהגותו של יוסף וחלומותיו, וכן יחסו של יעקב אבינו אליו, גרמו לחשש האחים שיוסף הוא שימשיך את האבות בהקמת עם ישראל, ויהיו ארבעה אבות במקום שלשה, ואילו הם יאלצו להקים אומות חדשות כפי שקרה לישמעאל ולעשיו.
בחלומותיו מדגיש יוסף את החלוקה בינו לבין האחים. בחלום הראשון הוא מספר: "והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי" (שם ל"ז, ז). "אמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" ושנאתם כלפיו התגברה "ויוסיפו עוד שנוא אותו". בחלום השני יעקב אבינו משתחווה ליוסף (שם ט') "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי", לומר שיוסף יחשב לאחד האבות הקדושים במקום יעקב אבינו ולכן "ויקנאו בו אחיו".
גם יעקב עצמו נתן ביטוי לאהבתו הגדולה ליוסף "כי בן זקונים הוא לו" יעקב עשה לו כתונת פסים בדומה לבגדי כהונה, להבליט את חשיבותו של יוסף על פני אחיו.
אולם האחים סברו שחביבותו של יוסף בעיני אביהם איננה משום היותו בן זקונים שהרי יש לו בן קטן יותר – בנימין.
מכל הסימנים הללו הבינו האחים שעתידה להיות חלוקה נוספת בבית יעקב, בדומה לחלוקה שהייתה אצל אברהם ויצחק, והם לא יזכו להיות ממייסדי העם היהודי.
כעת ניצבו האחים בפני השאלה: האם חלוקה זו גזרה משמים, עקב חטא שהיה בידם, או חלוקה זו היא תוצאה ממעשיו של יוסף: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (שם, ב'). שבגלל הוצאת הדיבה של יוסף, החליט האב להרחיק אותם, ולבחור ביוסף הצעיר כממשיכו בהקמת העם היהודי. ולכן, יעקב אבינו שומר אותו בבית, להכינו לתפקיד הנשגב.
האחים הגיעו למסקנה שאין החלוקה הזו מכח גזירת עליון, אלא יוסף הרגיש בהלך רוחם של האחים, ודווקא בשל כך סיפר להם את חלומותיו. לרמוז להם שחלומותיו מונחים מן השמים, וזוהי גזירת עליון.
אולם האחים סברו, שהחלומות הם פרי הרהורי לבו של יוסף ואינם הסכמה מן השמים למלוכה. מסקנה זו הובילה אותם להכרה שליוסף יש דין רודף, שפירושו - רוצח. בבית דינם של האחים התחדשה הלכה: להיות יהודי - זה חיים, ומי שלא זכה לכך, - הרי מר המוות. יוסף במעשיו גורם להם לא להחשב יהודים ולכן דינו כרוצח, והבא להורגך השכם להורגו.
וכאן מסר לדורות:
זכית להיות יהודי - זכית לחיים, לא זכית לחיות כיהודי - הדבר שקול כמוות.
אומנם, ראובן עירער על ביצוע פסק הדין וטען שיוסף אינו חייב מיתה בידי אדם, כפי שנאמר בפסוק: "וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויאמר לא נכנו נפש" (שם כ"א). ראובן סבר שלא ניתן לחייבו מיתה למרות היותו "רודף", מפני שלא היו עדים והתראה ויתכן שזוהי אכן גזירת שמים.
לכן יעץ לאחיו למסור את גזר דינו של יוסף לידי שמים. אם אכן ראוי הוא למיתה - יגלגלו עליו את הדין מן השמים, ואם לאו, הוא ינצל.
לפיכך יעץ ראובן: "השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר, ויד אל תשלחו בו" (שם, כ"ב). אותו בור מתואר בפסוק: "והבור ריק אין בו מים" (שם כ"ד), כי אם היו בו מים, היתה זו מיתה בידי אדם.
חז"ל אמרו: אמנם מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואם כן, מה הועיל ראובן בעצתו לזרוק את יוסף לבור, הרי עדיין נחשב הדבר למיתה בידי אדם, שהרי מסרוהו לשיניהם של נחשים ועקרבים?
אלא ראובן דאג להשליך את יוסף לבור של נחשים ועקרבים בדווקא, כי שם יחרץ עונשו בידי שמים. אם חטא - יענש על ידי חיות אלו, ואם הוא זכאי - לא יגעו בו לרעה.
כאשר ראו האחים שיוסף חי בתוך הבור, הם הבינו שגם מיתה בידי שמים אינו חייב. לכן, הציע להם יהודה "לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידנו אל תהי בו, כי אחינו בשרנו הוא" (שם כ"ז). ירחיקו אותו מן הבית, ולא יגרום בדיבוריו לחלוקה בבית יעקב.
מכירת יוסף לא היתה חלילה תוצאה של שנאה או תחרות, אלא פסק דין שנקבע על פי ההלכה הצרופה.
|
|
|
|