בגיל שבע עשרה הובל יוסף למצרים ופוטיפר, סריס פרעה שר הטבחים, קנה אותו מיד הישמעאלים. פוטיפר מינה את יוסף לנהל את כל ענייני ביתו, כי כל אשר יוסף היה עושה "ה' מצליח בידו" (בראשית ל"ט, ג').

העלם "יפה תואר ויפה מראה" (שם ט') מצא חן בעיני אשת אדוניו, והיא ניסתה לפתות אותו לדבר עברה. היא ניסתה בכל האמצעים שעמדו לרשותה.

תגובתו של יוסף לפיתוייה היתה נחרצת (שם ח'): "וימאן"! הוא פשוט מסרב.

אך אשת אדוניו לא הרפתה, וכעבד הוא נאלץ להסביר לה מדוע דוחה הוא את בקשותיה. ואמנם, הוא משמיע לפניה את הנימוק לסירובו (בראשית ל"ט, ח'): "הן אדוני לא ידע אתי מה בבית, וכל אשר יש לו נתן בידי", וגם: "איננו גדול בבית הזה ממני". במילים אלה הוא סוקר את מעמדו בבית אדוניו, ומתאר את היקף הסמכות הנתונה בידו. הוא מנסה לתאר לה את האחריות הנתונה בידו וגם מנסה להתעלות מעל למעמדו השפל כעבד, ולומר כי הוא אדון לעצמו, ולכן, אין הוא נכנע לתכתיביה.

יוסף לימד אותה פרק בהלכות חברה ומוסר: אדם המקבל סמכויות ושלטון אינו יכול ואינו רשאי לנצל את הכוח שניתן בידו כדי לחרוג מסמכויותיו ולהתעלם מהמגבלות המוטלות עליו. הוא ממשיך וטוען שמגבלות אלו חלות גם עליה כאשת איש. המלים (שם): "ויאמר אל אשת אדוניו", וכן סיום דבריו (שם ט'): "כי אם אותך באשר את אשתו" – מצביעות על איסור אשת איש ועל חומרת המעשה שהיא דורשת ממנו לבצע.

בסיום דבריו עובר יוסף לשלב האחרון והמכריע (שם): "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים". הוא אינו אומר 'וחטאתי לבעלך' כי אם – לאלקים. תהיה זו סתירה מוחלטת למערכת הערכים שחונכתי עליה מילדותי.

ואמנם, הסרוב העקשני – שבא לידי ביטוי בשלושת השלבים – הצליח לדחות מעליו לעת עתה את סכנת החטא. ההכרזה על מציאות האלוקים, המפקח על מעשי בני האדם ועוקב אחר התנהגותם – הפתיעה אפילו את הנואפת.

אך לא לעולם חוסן (שם י"א): "ויהי כהיום הזה", היה זה יום חג במצרים. כולם הלכו להשתחוות ולהביא קורבנות לאליל, כי ביום זה מי הנילוס גואים ומשקים את אדמות מצרים. "ואין איש מאנשי הבית שם בבית. ותתפשהו בבגדו לאמר: שכבה עמי". לא נותרה ליוסף ברירה אלא להשאיר את בגדו בידה ולברוח.

לאחר שברח והשאיר את בגדו בידה, היא קוראת לאנשי ביתה (שם י"ד): "ותאמר להם לאמר: ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו", את האשמה תולה היא בפוטיפר שמסר לעבד עברי את כל תהלוכות ביתו.

פוטיפר חזר לביתו (שם י"ז): "ותדבר אליו כדברים האלה לאמר, בא אלי העבד העברי, אשר הבאת לנו, לצחק בי".

"ויהי כשמוע אדוניו את דברי אשתו אשר דיברה אליו לאמר... ויקח אדני יוסף איתו ויתנהו אל בית הסוהר" (שם י"ט-כ'). על עמידתו הנחושה של יוסף מול פיתויי אשת אדוניו הוא שילם במחיר חרותו.

נתבונן בהדגש מסויים המופיע בפרשה. המילה "לאמר" חוזרת בפסוקים אלו שלוש פעמים. מדוע?

כולם ידעו שיוסף הוא צדיק. היה זה לאור הברכה שהוא הביא לבית פוטיפר, ה' היה איתו בכל אשר הוא עושה. גם רשעותה של אשת פוטיפר היתה מפורסמת, ולכן, כשהחלה לצעוק על הדבר הנורא שעשה לה יוסף, איש לא האמין לה. היא קראה לעבדיה (ל"ט, י"ד): "ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר, ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו". מדוע היא לא אמרה לצחק בי? כי היא הורתה להם לצאת ולצעוק ברחובות שיוסף ניסה להכשיל גם אותם, "לצחק בנו". זוהי גם כוונת המילה "לאמר" – היא הכריחה אותם לבדות מליבם שיוסף ניסה להכשיל גם אותם. גם את בעלה היא הכריחה לשתף פעולה והורתה לו לספר לכולם כי כך אכן קרה, וכדברי הפסוק: "ותדבר אליו כדברים האלה לאמר".

"ויהי כשמוע אדוני את דברי אשתו אשר דברה אליו לאמר, כדברים האלה עשה לי עבדך, ויחר אפו" (ל"ט, י"ז-י"ט). גם כאן נראית המילה "לאמר" כמיותרת. הגמרא אומרת (סנהדרין נ"ו, ע"א): שבע מצוות נצטוו בני נח. אחד המקורות שמהם למדים זאת הוא הפסוק (בראשית ב', ט"ז): "ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכול תאכל". "ויצו" – אלו הדינים שבין אדם לחברו, "ה'" – זה איסור קללת ה', "אלוקים" – רומז לאיסור עבודה זרה, "על האדם" – זו שפיכות דמים, "לאמר" – זה גילוי עריות, "מכל עץ הגן" – ולא גזל, "אכול תאכל" – ולא איבר מן החי.

נמצא אם כן, שהמילה "לאמר" רומזת לעבירת גילוי עריות, וזוהי גם כוונת מילה זו בפרשתנו.

בתחילה היא דיברה אליו ברמזים, אך הוא הגיב שבודאי יוסף צחק עמה, שהרי הכיר את נאמנותו של יוסף וראה את הנהגתו הטובה ואת שם ה' השגור בפיו. אולם כשאמרה לו בשעת הזיווג: "כדברים האלה עשה לי", אז חרה אפו.

"ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים, ויהי שם בבית הסוהר" (ל"ט, כ'). היה זה בור מתחת לאדמה שהיה סגור מכל צדדיו, רק חלון היה למעלה בגג, ממנו עלו וירדו, ומשם נכנס מעט אור.

יוסף ישב בבור ולא ראה את אור היום. הוא ידע שאין מי שידאג להוציאו משם, ואין מי שיבקש עבורו חנינה.

אשת פוטיפר הגיעה לבית הכלא מידי יום וניסתה לפתותו. אם יסכים לשמוע לה, היא תוציאו אותו משם. אך הוא עמד בנסיון!

שתים עשרה שנה ישב יוסף בכלא על לא עוול בכפו, וכאשר נקרא לפתור את חלומו של פרעה, אומר לו פרעה (בראשית מ"א, ט"ו): "חלום חלמתי... ואני שמעתי עליך לאמר: תשמע חלום לפתור אותו". גם כאן המילה "לאמר" נראית לכאורה מיותרת.

גם בתשובתו של יוסף (שם ט"ז) "ויען יוסף את פרעה לאמר, בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה" מופיעה המילה "לאמר" ונראית כמיותרת.

אך כפי שהקדמנו המילה "לאמר" רומזת לעבירת גילוי עריות.

וכך מוסברים דברי פרעה אל יוסף וגם תשובת יוסף לפרעה: "ואני שמעתי עליך לאמר" – ידועה לי הסיבה שבגללה נאסרת בבית האסורים – המעשה באשת פוטיפר, ה'תיק' שלך נפתח לפני... רק לאחר שהקדים פרעה את הקדמתו, הוא הוסיף ואמר: וכן שמעתי עליך כי "תשמע חלום לפתור אותו".

על כך השיב לו יוסף: "לאמר" – חטא זה של עריות שטפלו עלי הוא "בלעדי" – אין הוא שייך לי! עתה, רק לאחר שהשיב לפרעה על האשמה שהאשימוהו וכפר בה, הוא השיב לגופו של ענין: "אלוקים יענה את שלום פרעה".