לא פעם אנו מחליטים לבצע שינוי בחיינו האישיים, החברתיים או הכלכליים. השאיפה לשינוי מלמדת על נושאיה כי קיימת דרך טובה יותר מן הדרך שצעדו בה עד עתה. השאיפה לשינוי היא שאיפה בסיסית ואנושית, המאחדת את המין האנושי על כל מרכיביו. מפלגות רבות בארץ ובעולם נטלו את סיסמת השינוי ורתמו אותה לצורכיהן, מתוך הבנה כי הרצון לשינוי יאחד סביבן את מספר המצביעים הגדול ביותר.

למרות זאת, נראה כי מילים לחוד ומעשים לחוד. כולם מדברים על שינוי, אך מעטים מנסים לבצעו, ומתי מעט מצליחים. מדוע?

כאשר פגש יוסף את אחיו בשכם, ביקשו שמעון ולוי להורגו. ראובן הציע להשליכו אל הבור כדי להצילו מידם. כאשר הבחינו באורחת ישמעאלים היורדת מצריימה, הציע יהודה: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו, כי אחינו בשרנו הוא, וישמעו אחיו" (בראשית ל"ז, כ"ו-כ"ז).

אחיו סמכו את ידיהם על החלטתו. מאוחר יותר, כאשר הבינו אחי יוסף שטעו וראו את צערו הגדול של יעקב אביהם, ביקשו להוריד את יהודה מגדולתו. טענה היתה בפיהם: אתה אמרת למוכרו. אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך. תפקידו של מנהיג הוא להוביל, וכל החלטה שהיית מחליט היינו מקבלים. על כן, האחריות למכירת יוסף, מוטלת עליך. מיד (בראשית ל"ח, א'): "וירד יהודה מאת אחיו".

בעוד יהודה לא היה מוכן לשאת באחריות לבדו, וביקש מאחיו שישתתפו עמו, הרי שבמעשה אחר נטל יהודה את מלוא האחריות על עצמו.

לאחר שנודע ליהודה כי הרתה תמר כלתו, הממתינה לייבומו של שלה בנו, הוא תבע אותה לדין. לפני ביצוע גזר הדין, שלחה תמר ליהודה את המטה, את הפתילים ואת החותם שנתן בידה, כשבצידם נכתב: "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" (בראשית ל"ח, כ"ה). יהודה יכול היה להתחמק מן האחריות למעשהו בטענות שונות, אך הוא לא התחמק והודה ברבים: "צדקה ממני".

חז"ל מלמדים כי במעשהו זה, חזר יהודה למעמדו הקודם כמנהיג וכראוי למלוכה. ואכן, כשברך יעקב את בניו לפני מותו, הוא רמז ליהודה כי המלכות שהפקיד בידו ראויה לו, בעקבות הודאתו במעשה תמר.

לאחר מכירת יוסף יישם יהודה שניים מן הכללים: "מכיר בטעותו" ו"מקבל קבלה לעתיד". במעשה תמר הוא נטל על עצמו את האחריות והוא הצליח לחולל בעצמו את השינוי האמיתי.

כדי לבצע שינוי נדרשים מהאדם שלושה דברים: האחד – הכרה בטעות, השני – חרטה, והשלישי – קבלה לעתיד. השאיפה לשינוי תתעורר בלבו של האדם, רק כאשר יאמין שיש דרך טובה יותר מן הדרך שצעד בה עד עתה. אדם המאמין כי אין דרך טובה יותר לחיות בה את חייו, לא יבקש את השינוי. להפך, הוא ינסה לקבע את מצבו ולהנציחו.

כדי שההחלטה תהפוך למעשית, יש להציב דרך חדשה וברורה. לא סיסמאות, אלא משנה סדורה. ללא "קבלה לעתיד" תהפוך ה"הכרה בטעות" ללא רלוונטית. האדם יישאר מתוסכל ואפוף רגשות אשמה. הקבלה לעתיד משלימה את ההכרה בחטא, והופכת את שאיפת השינוי לבת השגה, לאפשרית.

כדי להוציא את השינוי מן הכוח אל הפועל, נדרשת מן האדם פעולה נוספת – החרטה. בלעדיה לא ינוע קרון השינוי אל מחוז חפצו. ראוי להדגיש כי החרטה אינה רעיון מופשט וערטילאי. כדי להבין את משמעותה יש להגדירה בשם. החרטה מלמדת על נטילת אחריות. המתחרט על מעשיו נוטל עליהם אחריות, הוא מכיר בטעותו, מבקש תיקון, וחשוב מכך, הוא מייחס את הטעות לעצמו ואינו מטילה על אחרים. 

כשאנו מבקשים לחולל שינוי בחיינו, אנו נדרשים לבדוק האם אמנם אנו מבצעים את שלושת הכללים. אם אנו עומדים בהם, השינוי בוא יבוא. אם לא, ניאלץ להצטרף אל הרבים המבקשים שינוי, אך אינם מצליחים ליישמו.