ט' בשבט תש"ד, (5 בינואר 1944) ערב שבת שירה. בנמל חיפה ממתינים קומץ יהודים נרגשים בציפייה דרוכה לראות את מורם ורבם  ממנהיגי יהדות אירופה הרה"ק רבי אהרן רוקח מבלזא זי"ע. הרבי אשר בימי המלחמה הנוראה שתה את כוס התרעלה עד תומה  ואיבד בה  את כל משפחתו. בימי המלחמה התחזה הרבי לאיכר פולני, והתגלגל ממקום למקום כשלנגד עיניו רואה את שבר חורבן עמו. לאחר נדודים הגיע בדרך לא דרך לשערי ארץ ישראל בערש"ק פרשת בשלח.

דלת האונייה נפתחת אל גשר הנמל, ובפתח נראית דמותו הטמירה של הרבי, מלווה באחיו. החסידים נרעדו ונרעשו, ה-זהו הרבי הקדוש מבלזא?! פניו מיוסרות, קומתו שחוחה, סבלות עם ישראל נראים היטב על כתפיו. בקשו מהרבי אותם יהודים אשר ניצולו בחסדי שמים מציפורני הנאצים, שיישׂא מדברותיו דברי טל תחיה ועידוד. אך הדיבור קשה היה עליו, הן זה עתה ניצול לבדו מעמק הבכא, מיליונים משלומי אמוני ישראל יד ה' הייתה בם, ובהם רעייתו וילדיו, הי"ד. אבל מפצירים הם ברבי הקדוש חפצים הם לשמע מדבריו קדשו.

פתח הרבי ואמר: הן השבת הקרובה פרשת "בשלח" היא, היום השביעי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. והנה עומדים ישראל על שפת הים, ושרים! "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ". למדונו חז"ל על הפסוק: "וַחַמֻשִים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות  י"ג י"ח)  רש"י מביא את דברי המדרש: "חמושים"- אחד מחמשה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפלה".  כלומר שבעה ימים קודם לכן מתו מקרבם כשמונה מיליון נפש ! עצמם ובשרם. אחים, הורים, בנים, מכרים וידידים. כל אחד מהשרידים שיצאו ממצרים קבר בשלושת ימי האפילה הרבה מן הקרובים אליו ביותר.

ואם כן, זועקת לה השאלה והתמיהה, איך הם מסוגלים לשיר שבעה ימים בלבד לאחר שקברו את יקיריהם רח"ל איך ?! כלום צערם ואבלם נדחקו ונשכחו מחמת שמחת הצלתם? כיצד יכלו לשכוח את כל אשר קרה להם  שבוע ימים קודם לכן? וכי לבם לב אבן?!

אלא שלכך נתכוונו חז"ל בשאלתם: "אז שר לא נאמר, אלא: " אז ישיר" מכאן לתחיית המתים מן התורה! (סנהדרין צ"א) סיים הרבי את דבריו הנוקבים ויורדים עד תהום הנפש ואמר לצאן מרעיתו: הנה יבוא יום וכולם יקומו לתחיה ושוב נזכה לראות זה את זה. אכן, בכוח האמונה בבורא עולם המחיה מתים במאמרו, יכול אדם לשיר ולהלל לאלוקיו גם כאשר זה עתה מתו מוטל לפניו. כאשר קבר את יקיריו והיה עד למותם של מיליונים מישראל- זו שירת האמונה בהתגלמותה. (מובא ב "מנחה שלוחה" על הגדה של פסח מפני עד ראיה)

יש להתבונן בדברים אלו, כיצד ניתן לשיר ולשמוח על סמך התקווה בעתיד המושלם כאשר בהווה הפצע והכאב עדיין טרי שותת !?

וכן יש להבין לאור הדברים הנ"ל האם השירה בעצמה הייתה על העבר או על העתיד?!  כי הלא מפשוטם של מקראות משמע שמשה רבינו שר עִם עמ"י על ההצלה הפלאית של "קריעת ים סוף" כי אם לא כן היה מן הראוי לכתוב: "שם ישיר" מהו א"כ פשר הלשון: "אז  ישיר"?!

ונראה לומר ששורשי הדברים נעוץ בפתיחת הפרשה: "ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים... פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה וַיַּסֵּב אלוקים את העם דרך המדבר " (שם י"ג י"ז י"ח ) יש להבין  את החשש מפני חולשת העם בראותו מלחמה ואו אז ישוב מצרימה, הלא גם כשהלכו במדבר הם אמרו לא פעם: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" מה א"כ התועלת בהליכה במדבר?

מובא בספר: "מזקנים אתבונן" בשם בעל ה"כתב סופר" זצוק"ל הסבר נפלא לדברים: ידוע הדבר כאשר אדם הנקלע למשברים רבים בחייו, ובעקבותיהם הוא שרוי בייאוש מוחלט, קשה מאד לעודדו ולנחמו,  כי אם ינסו לנחמו בסגנון דברים של: " אל תתייאש! עוד יהיה טוב!" הוא יענה מרוב ייאושו: "לי אין תקווה, הכול אבוד..." מדוע הוא מסרב לראות את שביב התקווה?!  משום שמעומק המשבר הוא הגיע למצב שבשבילו התקווה היא מעבר לגבול הדמיון! משל למי שהתמוטט כלכלית עד כדי פשיטת רגל ובא ידידו ולוחש באוזנו שלמחר הבנק יעניק לו  במתנה מיליון דולר כדמי השתתפות בצערו...

ובכל זאת ישנה דרך לעזור לו. כשיבוא אדם ויאמר לו: "תראה, אחי, גם אני הייתי בדיוק במצב שלך. והנה, הבט אני חי וקיים, וב"ה יצאתי מהסבך. האפשרות לקום  ולהתחיל מחדש היא ראלית!" וכשהוא מפרט לו גם את הדרכים לצאת מן הסבך הזה.  אזי הדברים נשמעים אחרת לגמרי. כעת התקווה קבלה מימד ממשי, היא נראית לו כמציאות מוחשית.

זה א"כ פשר העניין של: "וַיַּסֵּב אלוקים את העם דרך המדבר" הקב"ה הצופה ומביט הכול  יודע שבעתידו של עם ישראל הם יתקלו במצבי קושי רבים, ובהם עלולה לחלחל תחושת הייאוש שהכול אבוד. המושג של: "בראותם מלחמה" הוא לא רק בתקופת יציאת מצרים אלא בכל משך הגלות שאנו עדיין שרויים בה. וע"כ הכין להם הקב"ה מראש את התקווה, שתעודד את רוחם באותם רגעים קשים.

הנה, בים סוף  עמדו עם ישראל בתפיסת מלקחיים בין הפטיש לסדן. כשהים לפניהם ופרעה וקלגסיו מאחוריהם זהו: "סגר עליהם המדבר". במצב זה לא נשאר להם ולו בדל של תקווה. עד כדי התפרצות של חלק מהעם באמרו: "הֲמִבְּלִי אין  קברים במצרים". הם חשו את המוות בצורה הכי מוחשית. והנה דווקא ברגעים אלו, באה הישועה באופן פלאי שאיש לא העלה בדעתו. וברגע אחד הייאוש התפוגג ומשמים קבלו  חיים חדשים.

שמחת הישועה הזו הייתה לעם ישראל 'למשענת נצח'. מאז ולדורי דורות כל אימת שיקלעו יהודים למצבי ייאוש, יוכלו להתעודד ולהתנחם: "וכי  מצבנו גרוע יותר ממצבם של בני ישראל על ים סוף?! "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה..." וכשם שלא עזב אותם הקב"ה אז ושלח להם ישועה בלתי צפויה כך גם כיום תבוא לנו הישועה מאתו יתברך.                            

לאורם של דברים אלו ניתן  ליישב את פרוש המילים: "אז ישיר" : למילה "שיר" יש משמעות  נוספת והיא: "עיגול" כמובא בגמרא במסכת בבא מציעא פרק "אלו מציאות",  המהר"ל  מלמדנו שעיגול ביהדות מסמל: "שלמות" שאין בו התחלה וסוף. השירה מתפרצת מאליה כאשר האדם מגיע לשלמות המוחלטת. עם ישראל ביציאתו ממצרים חי בפחד נורא מאימת רדיפת המצרים אחריהם. וע"כ כל עוד לא ראו עין בעין את קלגסיהם מוטלים מתים על שפת הים עדין לא הייתה בהם תחושת שלמות הגאולה. אלא אדרבא ייתכן שאי אלו מחשבות צצו במוחם שהיה כבר עדיף להישאר במצרים.

אך בראותם את שלמות ניסי מצרים: עשרת המכות, יציאת מצרים, וקריעת ים סוף. היציאה מהמצב שהיה נראה כה מייאש, שאין מוצא הימנו. אל עבר ניסים ונפלאות שבורא כל העולמות שינה והפך באהבתו לעמו סדרי עולם . וזאת למרות כל הקטרוגים הגדולים של מלאכי השרת שתמהו הלא "אלו (המצרים) עובדי עבודה זרה, ואלו (עמ"י) עובדי ע"ז!" מדוע א"כ  מגיע להם שישדד בעבורם הקב"ה את חוקי הטבע?!  אך הקב"ה התעלם מקולות רקע אלו ובכבודו בעצמו גאלם גאולת עולם.

" וַיּושַׁע ה' בַּיּום הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם". עם ישראל רואה מול עיניו את אותם עריצים קלגסים אשר עינו אותם מאתיים ועשר שנים, אשר היו בטוחים עד כה שהם בלתי ניתנים לתבוסה! וזאת מפני אותם כוחות הטומאה שהגנו עליהם, ולא היה נראה בעליל שיש איזה כוח שבעולם המסגל לנצחם. אך אותו רוע התמסמס מול עיניהם המשתהות.

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" כעת הם מבינים ביתר עומק רטרואקטיבית את היד הגדולה שראו כבר במצרים. ואו אז: " וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה'. וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמשֶׁה עַבְדּו". כעת הם קבלו את התמונה הכוללת של האמונה החושית מעתה ואילך האמונה נצרבה בתודעתם שגם כאשר יש הסתר פנים והייאוש נראה לעין כל זו רק מציאות מדומה. אך האמת שהקב"ה מנהיגם מאחורי הקלעים. כפי הנאמר בשיר השירים: "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים." (ב. ט.) יש שני סוגי הנהגות, יש את ההנהגה שבה השגחת  הקב"ה על עם ישראל בעולם משתקפת בבירור בחלונות. אך יש את ההנהגה שבגלות ובה היא בבחינת "מציץ מן הַחֲרַכִּים ", בחֲרַכִּים הוא אמנם רואה אך אינו נראה, וזו הנהגה נסתרת שבגלות. כך או כך, הקב"ה משגיח ושומר את ישראל יומם וליל.  כאשר הפנים זאת עם ישראל את שני סוגי ההנהגות, אזי התפרצה מאליה השירה: "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזּאת לה' "

זכו עם ישראל מלבד עצם הניסים זכו גם : "למבט חדש על החיים"  ניסים אלו הראו להם את המבט הרוחני של הנהגת הבורא בעולם. מבט של: "שלמות" ובו מבינים שמה שנראה לעין הפשוטה בהווה היא  מציאות מדומה ולא אמתית של ייאוש וחדלון. זהו ממבט של הווה. אך ברגעים הנשגבים של קריעת ים סוף זכו עם ישראל כולו להתרומם טפחיים מן הארץ ולראות את העבר ההווה והעתיד חוברים להם יחדיו.

ואזי כשחשו אהבה זו, השירה התפרצה מאליה שירה שכולה תקווה ואמונה. שירה על העבר ההווה והעתיד. היציאה מחיי העבדות בעבר אל חיי החירות בהווה. אך גם התנחמו על אחיהם אשר אינם עמם שיזכו לראותם באחרית הימים בתחיית המתים.

זהו פשר: "אז- ישיר" שירה והודיה על העבר, אך גם ושרה לעתיד לבוא.  עם ישראל לאורך כל הדורות הוא: עם המאמין החיי בהווה את עתידו. גם בחשיכת הגלות רואה הוא נכוחה את העתיד הקסום המצופה לו  במהרה בימינו אמן.