בתחילת פרשת תרומה נאמר: "וייקחו לי תרומה" (שמות כ"ה, ב'). וכן בפתחה של פרשת תצווה נאמר: "וייקחו אליך שמן זית זך" (שמות כ"ז, כ'). מדוע נאמר "ויקחו", בשעה שמדובר בנתינה?

מכאן אנו למדים שנתינה לצדקה היא בעצם לקיחה. בכתיבת הלשון: "ויקחו לי" – "ויקחו אליך" באה התורה ללמדנו שלא נתינה היא זו, אלא לקיחה. אמנם הנודבים למשכן הזילו זהב מכיסם וביצעו פעולה של נתינה, אך במבט מעמיק יותר היתה זו לקיחה. כל מצוה ניתן לראותה כנתינה, אולם ניתן להגדירה גם כלקיחה. התורה מלמדת אותנו שהמצוות אינן מהוות נתינה כי אם לקיחה.

רכושו האמיתי של האדם הינו הממון שהוא נותן לצדקה. הון רב ספון באוצרותיו של עשיר, אך אין הוא נחשב לרכושו הפרטי. דומה הדבר לזבוב הכלוא בתוך תיבה שמונח בה גוש סוכר. הזבוב יכול להלך על פני גוש הסוכר ולאכול ממנו, אך כלום יוכל הזבוב להתפאר ולומר: עשיר הנני? והרי אין ביכולתו לצאת מן התיבה ולקחת את גוש הסוכר עמו.

היחס בין האדם לעושרו דומה ליחס שבין הזבוב לגוש הסוכר. אמנם העושר נתון באוצרותיו, אך היוכל ליטלו עמו לעולם הבא? לעומת זאת, את שכר הצדקה שחילק הוא אכן עתיד ליטול עמו לעולם הנצח.

הדבר דומה לאדם המשקיע סכום כסף בעסקה העתידה להניב רווחים גדולים. כל בר דעת מבין שנתינה זו - לקיחה היא, שכן תמורת ההשקעה הקטנה, עתיד המשקיע לגרוף הון רב!

לאחר ההכרה בערכם הנצחי של החיים הרוחניים, עלינו ללמוד שכל הקרבה למענם היא בבחינת השקעה בעסקה אשר עתידה להביא בעקבותיה רווחים גדולים, עצומים יותר מכל עסקה אחרת.

הצדקה אינה התנדבות חופשית מרצון מצד נדיבים למיניהם. הצדקה היא חובה ומצווה, ואין אדם הרשאי לסלק את ידו מחובה זו.

האמונה היהודית רוממה את מצוות הצדקה, ותרמה לעיצוב הגישה המכבדת כלפי החלש והנזקק. לפי הגישה היהודית, למצבו הפיננסי של האדם אין קשר לתדמיתו האישית. העניות אינה דוחקת את בעליה לשולי החברה, אינה מסמנת אותו כ"מסכן" או כחדל-אישים, וודאי לא כ"פרזיט" או כנצלן. להיפך, חכמי ישראל למדונו כי העני קרוב הוא יותר אל הבורא. ליבם השבור של העניים קרוב הוא לאמונה ולאהבת הבורא, כפי שנאמר: "קרוב ה' לנשברי לב" (תהלים ל''ד, י''ט).

הבורא לא הפקיר את גורל ענייו, אלמנותיו ויתומיו בידי אנשים בעלי רגשות חסד חולפים. באמצעות מצוות צדקה הופכת הדאגה לאומללים אלו לחוב קדוש. בחסות חובה זו יימצאו פתרונות נאותים לעוני, לסבל ולמחסור, והמקבל הנאלץ לפשוט יד, מוגן מביזוי ומהשפלה. יהודי המקבל צדקה מיד אחיו, אינו חש שהמתנה משפילה את ערכו, שהרי לא מיד האדם הנותן מקבל הוא את פרנסתו, כי אם מידיו המלאות והפתוחות של הקב"ה. נותן הצדקה זכה להיות הצינור שדרכו בחר הבורא לתת לעני את מתנתו.

בלשון הקודש, שלא כבשפות אחרות, קרויה ההענקה לזולת בשם "צדקה". יש בכך יותר מרמז כי זהו הצעד הצודק שיש לעשותו. על פי ההשקפה הצרופה מצוי חלקו הממוני של העני בידי העשיר, ולכן קובעת שורת הדין והצדק שעליו להשיב אותו לבעליו, שאם לא כן הריהו, כביכול, מועל בשליחותו. זוהי שורת היושר והצדק האלוקי.

המטרה העיקרית היא יצירת תחושה בסיסית של שוויון ושל אחווה בין כל בני העם, עשירים ועניים כאחד, גישור על פני המעמדות והשבת האיזונים הרצויים לחברה. אלו יושגו על ידי צינון תחושת ה"שלי" הלוהטת. בשעה שבעל השדה עומד במרחבי שדותיו, ועיניו גומאות את מראות היבול השופע, דווקא אז מזעזעת התורה מעט את תחושת ההתנשאות שלו על ידי הציווי להתחלק ולהעניק אחוז מסויים מיבולו לחסרי האונים שבעם.

מעבר לכל החיובים הללו, קיימת מצוות נתינת צדקה בפני עצמה. מצווה זו נזכרת בתורה במילים: "כי פתח תפתח את ידך לו" (דברים ט"ו, ח'), ומחייבת כל אדם לפתוח את ליבו ואת ידו ולתת לעני די מחסורו.

התורה אינה מסתפקת בהוראה של חובת העזרה לעניי העם. היא פונה בהדגשות חוזרות ונשנית אל האדם, לבל יאמץ את לבו. היא מזהירה מפני צרות העין, לבל תגרום לחטא הקמצנות, ודורשת מן היד הקפוצה שתיפתח, וכפי שנאמר: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל... ורעה עינך באחיך האביון... נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו" (דברים ט"ו, ט'-י').

התורה גם מצווה על אופן נתינת הצדקה. לא די בכך שהעני יקבל את נדבת ליבנו, חשוב שהיא תינתן לו בסבר פנים יפות (שם): "לא תאמץ את לבבך... מאחיך האביון". יש להתייחס אליו כאח ולהרעיף עליו אהבה ורחמים.

דרגות שונות בנתינת הצדקה. יש שנותן בעין יפה ובנפש חפצה, ולעומתו אחר, שמתן הדמים עולה לו בדמים תרתי משמע, ורק מפני הבושה הוא מושיט את ידו לכיסו ונותן. יש הנותנים למטרות במישור הציבורי, לאורם של התקשורת והזרקורים, ולעומתם אחרים מעדיפים להאיר פנים ליחידים, לעניים ולקשי יום. "הכיס" מאפיין כל אחד בדייקנות.

מצוות צדקה לא ניתנה רק לצורך העני. מבנה חברתי זה, שבו זקוקים בני אנוש איש לרעהו, אם בצדקה ממש, אם בהלוואה או בסוגי עזרה אחרים, הוא מבנה חינוכי. הוא נוצר כדי להעניק לנו את ההזדמנות הגדולה לעצב אישיות נדיבה, פתוחה כלפי הזולת, מלאת רחמים ומאירת פנים. עיצוב זה הופקד בידי מצוות הצדקה.

ליבו של האדם הוא אנוכי מטבעו. היד הקפוצה הינה תכונה אנושית מוכרת. ללא חינוך אישי מתמיד ורצוף, צרה עינו של האדם בזולתו. על פי גישה מוטעית זו, כל אדם הוא אויבי, המנסה לפגוע במרחב המחיה שלי בבית, על הכביש ובמקום העבודה.

מצוות הצדקה, במונחים של התורה, מעוניינת לחולל מהפך באדם ובחברה. היא חפצה לשנות את הלב מן היסוד, ליצור בו מודעות לצורכי הזולת ורגישות שתושג אך ורק בתרגולת מעשית, בנתינה בפועל, ולא בשיעורי אזרחות או במנשרים למיניהם. הנתינה היא הפעולה המעצבת והמחנכת. כל נתינה ונתינה יוצרת קו של חסד על לוח ליבו של האדם.

מתן הצדקה מתואר בפי הנביא כזריעה: "זרעו לכם לצדקה" (הושע י', י"ב). בביטוי זה מקופלת המשמעות, שכשם שהזריעה מצמיחה פי כמה וכמה מאשר הושקע בה, כך עשויה גם סגולת הצדקה להניב פירות רבים ביותר. הצדקה והחסד הם מהתחומים הבולטים שהאדם אוכל את פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

לא נמצא איכר שיצטער על החיטים שזרע בקרקע והניבו יבול לתפארת. אף איכר בר דעת לא יאמר שאלמלא אותה זריעה, יכול היה להיות עשיר יותר, שהרי היה בידו היבול המבורך ועוד שק חיטים נוסף...

במבט זה חשוב להביט גם על מתן הצדקה. אלמלא הצדקה ש"זרע", לעולם לא היה מגיע למה שהגיע ולעולם לא היה "קוצר" רווחים כה נאים.