כשנכנסתי לבניין בו הייתי אמור למסור הרצאה בחוג בית של "ערכים" , פגשתי אדם בפתחה של המעלית. "סליחה, אתה מתגורר כאן בבניין ?" שאלתי, " אכן, כן."- נעניתי ברוב נדיבות. " היכן מתגוררת משפחת לוי ? " - " אין לי מושג!" השיבני האיש. "אתה חדש כאן בבניין?" שאלתי, "ממש לא, אני כאן כבר עשר שנים! " נדהמתי מאד:" אתה גר כאן עשר שנים ולא יודע מי הם השכנים שלך ?! " – " אדוני, רוב המתגוררים כאן בבניין אינם מכירים ואינם מעוניינים להכיר זה את זה! "- השיב השכן ונבלע במעלית. כשמצאתי לבסוף את משפחת לוי, שיתפתי את מאזיני במעשה , סיפרתי גם שזו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בתופעה שכזאת. אחד המשתתפים חייך לשכנו היושב לצדו. וביקש לומר שהוא הכיר את שכנו "בזכות" החמאס... הוא סיפר שהוא מתגורר בבניין זה כתשע שנים בהם הוא לא הכיר את שכניו . אלא שבמבצע "צוק איתן" הם נאלצו לרדת למקלט, ומכיוון שאין שם קליטה סלולארית... 'בלית ברירה' הוא הביט על הסובבים 'וגילה' שכן נחמד המתגורר מעליו זה כבר שש שנים! הם מעולם לא החליפו מילה! כעת נוצרה ביניהם היכרות, שהובילה להזמנה לחוג בית של ערכים...
על תרבות העולם המערבי אמר מי שאמר: פעם אדם לאדם היה זאב, אך היום המצב הרבה יותר גרוע: אדם לאדם קיר...! הוא אפילו לא שׂונא אותו כי מבחינתו השני פשוט לא קיים.
באחת הרצאותיי בפני סטודנטים נשאלתי על מרקם היחסים שבין הציבור החרדי לציבור החילוני. כהקדמה לתשובה השבתי, שאני כופר במושג הזה: "ציבור חילוני" אין דבר כזה!! הסטודנטים הרימו גבה בתמיהה, הסברתי: יש מגזר חילוני, אנשים חילונים, אך אין: "ציבור חילוני! כי המושג "ציבור" הוא התכנסות אנשים באופן קבוע למטרה ערכית משותפת. והיכן זה קיים במגזר החילוני?! אין ביניהם ולו מכנה משותף אחד!, האחד ימני השני שמאלני, האחד סוציאליסט והשני קפיטליסט, ... וכו וכו' אפילו כאן באולם, היש מכנה משותף ערכי אחד ביניכם הסטודנטים שאתם מזוהים עמו כולכם?! החילוניות היא חיים של בודד בתוך עולם של מיליוני בודדים!!! ולא כל שכן בעידן הסלולרי הפרוץ ... ששם נסתם הגולל על מעט מחיי החברה שהיו בעבר. מאזיני קבלו את הדברים בהסכמה שבשתיקה, כי מי כמוהם יודעים כמה הדבר נכון.
ע"כ רבים מהחוזרים בתשובה מציינים בהתרגשות את המושג החדש להם "הציבור החרדי" כאשר הם נעטפים בחמימות הקהילתית, על רבניה ומנהיגיה, הם מגלים את המכנה המשותף של עולם החסד האדיר המקיף את כל הציבור, את ההתכנסות הציבורית יום יום שלוש פעמים לתפילות, המאבקים הציבורים בהגנה על ערכי הציבור. הערבות ההדדית, אכפתיות, ודאגה לנזקק, וכו וכו' תופעה זו הנראית לנו כמובנת מאליה, כלל לא מובנת למי שזכה כעת 'להצטרף' לציבור. ויש לנו לדעת ולהודות להקב"ה על זכות נפלאה זו .
בפרשת "כי תשא" אנו למדים על ענין "מחצית השקל". כאשר יהיה ברצונו של משה רבנו לדעת את מספר עם ישראל צווה הוא שלא ימנם אחד אחד, אלא דרך ספירת המטבעות של : "מחצית השקל" שייתן כל יהודי מבן עשרים שנה. התורה מוסיפה שמטבע זה יהווה לנותן: כ"כופר נפשו" כפי הנאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ". (ל, י"ב) ומדוע נצרך הנותן לכפרה? עונה ע"כ הגמרא שנתינת מחצית השקל נועדה לכפר על מעשה חטא העגל, (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג) שואל ע"כ בעל ה"כלי יקר" מדוע מה הקשר הרעיוני שבין נתינת מחצית השקל לכפרה על חטא העגל ? כמו"כ יש להבין את לשון הפסוק: "את ראש" ולא "ראשי בני ישראל" ?! הלא הציווי הוא לכל כלל ישראל מדוע א"כ התורה פותחת בלשון יחיד. בנוסף יש להבין את הלשון: " כופר נפשו" ולא "נפשם"?
ומיישב שם יסוד גדול בזכות להינצל מעונש החטא: " נראה ליישב כל זה, במה שנאמר: " וביום פָּקְדִי ופקדתי עליהם את חטאתם." (שמות ל"ב ל"ד) כלומר העונש על חטא זה יתקיים "ביום פקדי" מהו אותו "יום פקדי" ?! "אלא שהורה בזה שלא נמחל להם עוון העגל אלא בעבור שהיו החוטאים רבים – ד-נפישי רחמי,(רחמים מרובים) כי הקב"ה חס ביותר על רבּים! כמו שנאמר: " הן אל כביר לא ימאס " (איוב ל"ו ה'). וכמו שנאמר על נינווה: " ואני לא אחוס על נינווה אשר יש הרבה משתים עשרה רבוא?! "(יונה ד' י"א)
ולפי זה אין כפרה זו משמשת כי אם בזמן שכל אחד יושב בתוך עמו!! כמו שאמרה האישה השונמית: "בתוך עמי אנכי יושבת" (מלכים ב' ד') כלומר, כאשר האישה השונמית השיבה לאלישע הנביא על שאלתו אם יש לה דבר מה לשאול לפני המלך? הזדרזה ואמרה: "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת!" כאומרת: איני רוצה שתתפלל בשמי לבד לפני המלך, מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן איענש.
לאור זה מבאר ה"כלי יקר" שכמו שזכות הרבים מגנה על האדם אז כאשר היחיד מתבודד מהעם ונספר לבדו אזי הוא מעמיד עצמו בסכנה גדולה: " אבל בזמן שהם נספרים אחד לאחד יש לחוש שהַמִסְפַּר יגרום שכל אחד לבדו בפני עצמו יעלה זכרונו למעלה, ויתבקר פנקסו בכל זכות וחובה שיש לו, ושמא לא יכריעו זכיותיו על חובותיו ובסיבה זו יזכירו לו "עוון העגל" שכבר נמחל, כי לא נמחל כ"א אל רבים ולא ליחידים!! והמִסְפַּר גורם שכל יחיד נזכר לעצמו.
לכך נאמר: " וביום פקדי", והוא לשון מִסְפַּר, ורצה לומר כשיהיו נמנים לאיזו צורך, אז יעלה זיכרון כל איש פרטי לפני ואז ופקדתי עליהם את חטאתם כי החטא "חוזר וניעור", ע"כ צווה כאן על "כופר נפש" זה לכפר על מעשה העגל בשעת המִסְפַּר כי יפקד מושבו על כל אחד ואחד. על כן ארז"ל: "אל תפרוש מן הצבור"... ( אבות ב ח) ולכך נאמר: "כי תשא את ראש" כי לפי שיבא לפני השם יתברך זיכרון כל ראש בפני עצמו, לפיכך: "ונתנו איש" כל איש פרטי שיש לחוש שיתבקר פנקסו ויבוקש וימצא כי היה לו חלק בפועל המגונה ההוא... לפיכך ייתן בפעם ההוא: "כופר נפשו."
רעיון זה של כוח וזכות הרבים מופיע רבות בחז"ל במדרשים ובספרי ההלכה, עד כמה גדול כוח הרבים נכתב בספר: ״מדרגת האדם״ לסבא מנובהרדוק זי"ע, שהביא שם (במאמר ׳מבקשי השלמות׳) בשם אבי תנועת המוסר מרן רבי ישראל ליפקין מסלנט זי"ע שאמר, כי על המסופר בספר ״תולדות אדם״ אודות המופתים, הניסים והנפלאות, אשר קרו את רבי זלמל׳ה מווילנא זי"ע וחבריו - ״אין לו מושג בשכל״. היינו, כי על פי השגת שכלנו, הרי שלא ניתן להאמין להם שאכן קרו. ברם, הוסיף הגרי״ס ואמר, כי אם היו מספרים לו כל נפלאות שבעולם אשר אירעו עם חבורה של שלשה חסידים מראסיין, אפי׳ יאמרו שפרחו באוויר וכנפיים לא היו להם, יאמין להם. שכן ״גדול הוא כח ה-חבורה׳ - שיכולה להגיע לכל דבר״. גדול הוא כוחם של "רבים" שמורעפת עליהם סייעתא דשמיא ביתר שאת, ומסוגלים הם להגיע למדרגות עדיהם לא יגיעו גדולי החסידים והפרושים - באשר יחידים המה.
נמצאנו למדים את הזכות וההגנה שיש לכל יחיד ויחיד מעם ישראל כאשר הוא נהיה חלק אינטגרלי מהציבור היהודי, זכות הציבור מגנה עליו. לכן טוב להצטרף אל הרבים ולהיות חלק מהכלל, לזכות להתפלל במניין, כפי הנאמר בחז"ל שכאשר מתפללים במניין יש לכל יחיד את זכות הציבור שתסייע לתפילתו להתקבל. כן יש את החובה והזכות להשתתף בצרכי הכלל. כי כשהוא חלק מהכלל אזי אין מעשיו נפרטים כי יש לנו הגנה מצד כח הרבים.
אלא שיש לזכור גם את הצד השני והיא האחריות הנדרשת מכל יחיד ויחיד כחלק מהציבור לפעול ולא לסגור עצמו בד' אמותיו. כלומר, כדי להיות חלק מהציבור יש גם אחריות להביט אל הנעשה בכלל הציבור, גם "בשולי" הציבור! כפי הנאמר בחז"ל על עוון חטא העגל. עובדי העגל בפועל, רובם היו מן הערב רב, כך שמבחינה מספרית הם היו בס"ה: שלושת אלפים איש מתוך כשלושה מיליון יהודים! פירוש הדבר שרק 0.1% מהעם נטלו חלק אקטיבי בעגל! 99.9% לא היו שותפים לפשע. מדוע א"כ העוון הוטל על כל עם ישראל?! התשובה היא: בשתיקתם הרועמת! כפי שמגדירה זאת הגמרא בגיטין: "מדשתקי משמע דניחא להו" (נ"ה) בעצם העמידה מהצד, באדישות מול חילול ה' הנורא, ובכך שגם לאחר החטא לא הצטרפו כלל ישראל מלבד שבט לוי לקריאתו המהדהדת של משה רבנו : "מי לה' אלי" , נשאו כולם בעוון זה, והוטל החטא על כתפיהם.
יהי רצון שנזכה למלאות את חלקנו בציבור עובדי ה'.