התורה מפרטת אלו קרבנות צריך כל אדם להביא בהתאם למעמדו הכלכלי: העשיר מביא קרבן מהבקר, בני המעמד הבינוני מביאים קרבנות מהצאן, העני מביא קרבן מהעוף, ודלי הדלים שאין באפשרותם להביא אפילו מן העוף, מביאים קרבן מנחה העשוי מקמח חיטים.
בקרבן זה של הדלים מצוי בתורה ביטוי שלא נמצא בקרבנות אחרים (ויקרא ב', א'): "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'". הביטוי "נפש" הינו חריג. ההסבר למילה זו ניתן על ידי חכמינו: 'מי דרכו להתנדב מנחה? עני! אמר הקב"ה: "מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו"'. התאמצותו הגדולה של העני להשגת המנחה, נחשבת במרום כאילו הקריב את נפשו. התורה מגלה חיבה מיוחדת כלפי העני וקרבנו. מפאת עניותו קל לו יותר להתקרב לבוראו. בקרבנו נאמר גם (ויקרא ב', ג'): "קודש קדשים מאשי ה'", לרמוז שקרבנו הוא החביב מכל אשי ה'.
בקרבן העוף שמביא העני, נאמר (ויקרא א', ט"ז): "והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה". לא מדובר ברחיצה ובהתנקות מן הפסולת, כפי שעושים בשאר הקרבנות, מבהמות הקורבן של העשירים היה הכהן נוטל, כאמור, את בני המעיים, שוטף אותם במים ומקריבם, וכפי שנאמר (ויקרא א', ט'): "וקרבו וכרעיו ירחץ במים". כאן הכהן מסיר את כל האיברים שבהם מרוכזת הפסולת ומשליך אותם. הדבר רומז לנפש האדם. קל יותר לנכא רוח זה להשליך מקרבו את מחשבות האוון בשלמותן ולחדש בקרבו לב טהור.
זאת ועוד, התורה מדריכה אותנו כאן בענין חומרת עוון הגזל. הבהמה אינה אוכלת אלא מאבוס בעליה, ואילו העוף ניזון משל אחרים, באותו אופן האדם נחשב שהוא ניזון מן הגזל. כשם שהקב"ה מרחיק מן המזבח את איברי המזון של העוף, והם לא זוכים להקרב על מזבח ה', מפני שהם כלי גזל, כך ירחיק ה' גם את הגזלן, שלא יזכה להיות במחיצתו של הקב"ה, אם לא יחזיר את הגזילה.
התורה מלמדת אותנו שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים! עבודת האלוקים אינה יכולה להיעשות על חשבון הזולת. היא אינה מקובלת, אם אדם כלשהו נפגע מכך. הואיל ועוף זה ניזון מן הגזל, כלומר, שבמשך כל חייו הוא נטל מן הזולת ללא רשות, אין איבר זה ראוי לשמש כאמצעי לעבודת ה'. הלכה זו פועלת על לבו של המקריב ומלמדת אותו כיצד לנהוג גם בצאתו מן המקדש אל שוק החיים, אל ארצות המסחר, אל שדות המערכה הנצחיים שבהם נאבקים בני האדם על הקיום, על ההישרדות ועל... הרווחים.
למעשה, איסור הקרבתו של קרבן גזול נלמד כבר מהפסוק הראשון, העוסק בנושא הקרבנות: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א', ב'). נבחר כאן התואר "אדם" מכל שמותיו של האדם במקרא: איש, גבר, אנוש, נפש, כדי לעורר בלב המקריב את הקשר לאדם הראשון: "מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם אל תקריבו מן הגזל" (רש"י).
השלכת המעיים בעת הקרבת קרבנו של העני, באה ללמדנו עד כמה רחבים הם שוליו של איסור הגזל, עד כמה התורה מרחקת עוון זה. לדוגמה, גם כאשר לא עולה בדעתו של אדם לשלוח יד ברכוש רעהו, אך מוכן הוא להנות מגזל שגזלו אחרים. לכאורה, הוא מתרץ את עצמו: "ידי נקיות. לא אני עשיתי את העוול", אולם גישת התורה שונה בתכלית. כל הנאה מרכוש גנוב אסורה.
הנאה כזו גורמת לזיהום רוחני הפוגע אנושות באדם, אף אם לא ביצע את הגניבה בפועל. מי שמסוגל ליהנות מרכוש גנוב, סימן הוא שבלבו מטושטשים הקווים הברורים, המסמנים את הגבול בין המותר לבין האסור.
האדם שעמד בבית המקדש וצפה בהשלכת בני המעיים הגזלניות וחש את התיעוב האלוקי מן הגזל, בוודאי גמלה בלבו באותם רגעים החלטה נחרצת לאמץ לעצמו זהירות זו גם מעבר למפתן המקדש – בתוככי החיים...
כאמור, מסירות הנפש של העני בהבאת קרבנו מבטאת את הכנעתו לפני הבורא. אדרבה, הקרבת נפש של בעלי חיים חיוורת היא לעומת הקרבה, המתבטאת בקרבן מנחה זה, ולכן אומר הקב"ה: "מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו".
תמציתם של הקרבנות טמונה בהשתעבדות של האדם לבוראו. ולכן, אם מעשי האדם אינם מונְחים בהתאם להכרה זו אין בצע לקרבנותיו.
הנביא לימד כי הציות לדבר ה' עדיף על הקרבנות: "הנה שמוע - מזבח טוב, להקשיב - מחלב אילים" (שמואל-א', ט"ו, כ"ב). בהעדר הכנעה מוחלטת לדבר ה' אין ערך לקרבנות.
בעוונותינו חרב המקדש, ואיננו מסוגלים להקריב לא מנחה ולא זבח, אולם מסירות הנפש לבורא מתבקשת גם מאיתנו. מסירת כל הרצונות לבורא אפשרית גם כיום, והיא מקובלת וערבה לפניה כעולה וכקרבן.
בקרבן העוף שמביא העני נאמר: "ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל, והקטיר אותו הכהן המזבחה" (שם א', י"ז). מבהיר רש"י, "בכנפיו – נוצה ממש! והלא אין לך הדיוט (כלומר, אדם פשוט), שמריח ריח רע של כנפים נשרפים, ואין נפשו קצה עליו. ולמה אמר הכתוב: יקריב? כדי שיהיה המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני".
התלמוד שואל כיצד משביעות הנוצות את המזבח?
התשובה היא שמשך זמן הקרבתו של קרבן העוף קצרה היא בהרבה ממשך זמן הקרבת כבשתו של העשיר. עובדה זו משפיעה בהכרח לרעה על מצב רוחו של העני ופוגמת בשמחת הקרבתו. לכן, הורתה התורה להעלות על המזבח גם את נוצות העוף למרות שהן מעלות ריח רע, ובלבד שמשך ההקרבה יארך יותר. כך ישביע המזבח השבע את רוחו של המקריב דל האמצעים. זוהי התחשבות אלוקית ברגשות העני.