אחד מפסוקי התורה המוכרים ביותר הוא "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח). בתודעת רבים הוא ידוע כסיסמה נאה, שראוי לקשט בה את הכתלים. למעשה, זוהי מצוה המחייבת כל אדם לא פחות משמירת שבת, הנחת תפילין, נטילת לולב בחג הסוכות או אכילת מצה בחג הפסח.

לנוכח קיומה של מצוה זו מתעוררת שאלה עקרונית: כיצד ניתן לצוות על אהבת הזולת? הלא אהבה היא תחושה הנובעת מן הלב ומקורה ברגש פנימי. ואם כן, כיצד ניתן להגיע לאהבת אדם אחר על פי ציווי מגבוה? זאת ועוד, התורה דורשת לאהוב את הרֵע "כמוך", כמו שאתה אוהב את עצמך, והרי האדם קרוב אצל עצמו, ואם כן כיצד ניתן לדרוש מן האדם לאהוב את הזולת כפי שהוא אוהב את עצמו?

תשובה על כך מוצאים אנו במסכת דרך ארץ: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הווי נושא ונותן בטובתו". כאן טמון המפתח ליחסי הגומלין שבין המעשים לרגשות בתחום אהבת הרע. חשוב להרבות בעשייה עבור הזולת. אם יתמיד האדם במעשי הטבה, סוף האהבה לבוא.

משימה נעלה זו של אהבת הזולת מתבצעת בהדרגה, מתוך הכרת נפש האדם והבנת הקשיים העומדים בפניו. התורה קבעה שלבים במעלה הסולם. אהבת רֵע אינה ציווי העומד בפני עצמו, היא נקודת שיא במערכת המצוות שבין אדם לחברו. קיימת כאן עלייה הדרגתית במערכת הציוויים שבין אדם לחברו.

לדוגמה, נאמר בתורה (ויקרא י"ט, ג'): "איש אמו ואביו תיראו" - ציווי זה מוסכם על כל בני אנוש, כי יש לנהוג ביראת כבוד כלפי ההורים. עוד נצטווינו על הענקת מתנות עניים: פאה, לקט, עוללות ופרט. גם על מצוות אלו אין חולק, שהרי הכול מסכימים שראוי וחשוב להעניק צדקה לעניים. גם על יתר הציוויים המופיעים שם (שם י"א): "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", אין עוררין. אנו מצווים גם בציווי (שם י"ג): "לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר", וכן: "לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תתן מכשול". גם לציוויים אלו מסכימים כולם.

לאחר הזכרת אותם ציוויים, כאשר אנו מתקרבים לפסגת היחסים החברתיים, מצווה התורה ציוויים נעלים יותר כמו הדרישה (שם י"ז): "לא תשנא את אחיך בלבבך" – שכוונתה שיש לשרש את השנאה אפילו מן הלב. מדרגה נוספת היא (שם, י"ח): "לא תקום ולא תטור את בני עמך" - אפילו בלב אין לנטור לו איבה. ומי שזוכה להגיע לראש הסולם החברתי, כפי שנדרש עד כה, מסוגל לקיים גם את ציווי התורה: "ואהבת לרעך כמוך".

עבודת המידות היא סולם שיש לעלות בו שלב אחר שלב, מתוך מטרה להגיע לפסגה. ואמנם, רק באופן זה ניתן לעלות אליה ולכובשה.

הכלל "ואהבת לרעך" בא לבאר מדוע יש לאהבו – משום שהוא "כמוך", שניכם שייכים לאותו עם. עם ישראל הוא כנשמה אחת שמתחלקת לרסיסים רבים. כל רסיס קיים אמנם בגופו של אדם אחר, אך הנשמה המשותפת מחייבת את כל אחד מאיתנו לאהוב את זולתו.

חכמים המחישו את הציווי לאהוב את הזולת "כמוך" באמצעות משל לאדם האוחז בסכין ביד ימינו וחותך בשר. ברגע של היסח דעת פצעה הסכין את יד שמאל. האם יעלה על הדעת שיד שמאל הפגועה תשיב ליד ימין כגמולה? גם אם יד שמאל שותתת דם כתוצאה מפעילות יד ימין, היא לא תנקום בה, שהרי שתי הידיים שייכות לאותו אדם. כך הם פני הדברים גם ביחסיה של חברה תקינה.

על הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'", אמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה".

ההצמדות לסיומו של הפסוק: "אני ה'", מקנה לו את תוקפו המעשי ומעבירה אותו מכלל סיסמה רעיונית לפסים מעשיים המסוגלים לחולל גדולות ונצורות במערכת היחסים שבין הבריות.

משמעות ציווי זה היא שעל האדם לשנות את תפיסת עולמו. במקום שבמרכז תודעתו יעמדו הוא ואנוכיותו יציב האדם במרכז תודעתו את ה'.

המכנה המשותף שבין כל בני האדם הוא שכולם נבראו בצלם אלוקים. מכנה משותף זה מהווה גורם מרכזי לאהבת האמת האמורה לשרור ביניהם.

מערכת היחסים שבין אדם לחברו מהווה, מלבד חשיבותה העצמית, גם מפתח למערכת היחסים שבין האדם לקונו (לה'). למדנו זאת מדברי הלל הזקן שאמר לגר שביקש ללמוד את כל התורה כולה 'על רגל אחת': "מה שעליך שנאוי, לחברך לא תעשה - זוהי כל התורה כולה". הלל ביקש ללמד את הגר, שההתייחסות לזולת מהווה גם מפתח למכלול התייחסותו של האדם כלפי בוראו.

התורה מצווה עלינו ללכת בדרכיו של הבורא ולהשתדל לקנות את מידותיו. במידות אלו כלולה גם מידת החסד, שהרי הבריאה כולה היא מעשה חסד של ה'. האיזון הרצוי תקין באופן שמידת הנתינה תהיה השולטת ומידת הנטילה משועבדת לה, כלומר, שכל מגמתו של האדם תהיה להיטיב, ובכח הנטילה הוא ישתמש רק כדי לדאוג לקיומו, קיום שיאפשר לו להמשיך למלא את יעודו האמיתי.

ביצוע מושלם של משימה זו הוא ענין קשה מאד. האדם אינו יכול לשנות את אופיו בלחיצת כפתור. רק אנשים מרוממים מאד זכו להצלחה מלאה בתחום זה, אולם התקדמות בכיוון הנכון היא בהישג ידו של כל אדם, ונראה שאמנם לשם כך נתנה לנו התורה את הציווי: "ואהבת לרעך כמוך".

קיום מצווה זו קשה בשלב הראשון, אך כל אדם מסוגל ומחוייב להתחיל בכך. עליו להימנע מלעשות דברים השנואים על חברו או חלילה להזיק לו. המקפיד על קיום עקבי של הדברים, מתאמן ומפעיל את כח הנתינה הקיים בו. כח זה מתגבר והולך, כשם שהשרירים מתפתחים על ידי הפעלתם. עם התגברות כח הנתינה נעשה האדם ערני יותר ויותר לגבי זולתו.

כאשר ביקש הלל למצוא מצוה שהיא 'כלל גדול בתורה', מצוה ששאר האמיתות שבתורה נובעות ממנה, הוא מצא את מצות אהבת הרֵע. כלולה בה הצבת מגבלות לאנוכיות האדם, ולכן, היא מהווה את היסוד לבנין של אישיות מושלמת אוהבת אדם.