תאורה עמומה קידמה את פני. מבעד לאפלולית הבחנתי בעשרות צעירים ישובים ליד שולחנות קטנים. הרגשתי טפיחה על כתפי והסתובבתי. מולי עמד איש מחויך בשנות השלושים לחייו. הושיט לי את ידו והציג את עצמו.

– "נעים מאוד, שמי רוני, אני בעל המקום. אתה אהרן?"

– "כן, זה אני".

– "תודה שבאת, יהיה מעניין", אמר כשהחיוך לא מש מפניו.

– "אתה מתחיל בהרצאה על זהות יהודית. אם אפשר רק... תשתדל, כבודו, שלא יהיה "כבד" מדי. אתה מבין? ככה קליל, ישר ולעניין.

כשסיימתי את ההרצאה, שאלתי אם מישהו רוצה לשאול משהו. במרכז האולם ישב אדם כבן שבעים וחמש, זקנקן עשוי היטב עיטר את סנטרו. לבוש היה בחליפה יוקרתית, כשלצווארו עניבה. נראה היה כאדם מכובד ואמיד. לצידו ישב בחור ישיבה בחליפה שחורה. לא הבנתי מה עושה בחור ישיבה במקום.

האיש קם ממקומו ואמר: "כן, כבוד הרב, יש לי שאלה!" השקט חזר לאולם, כנראה, ש

הציבור הכיר את האיש והמתין למוצא פיו

"תגיד לי, כבוד הרב, האם התורה מצווה על כיבוד הורים?"

"בהחלט!" עניתי, "בעשרת הדיברות מצווה התורה: "כבד את אביך ואת אמך".

"אז תאמר לי, כבוד הרב", הגביה האיש את קולו בזעם כשפניו מסמיקות מכעס, "תגיד לי בבקשה, אם התורה מצווה על כיבוד הורים, איך הרשיתם לזה לקרות, אה? למה החזרתם אותו בתשובה? למה? אתה יודע איזה צער הוא גורם לי במראה שלו? הוא הרס לי את החיים, והכול בגללכם. זה כיבוד הורים זה? ככה אתם מחנכים ילדים לכבד הורים?"

הבחור שישב לצידו הצטנף במקומו, מבקש שתבלע אותו האדמה. הוא ליטף את גבו של האיש המבוגר ואמר: "אבאל'ה, תרגע, זה לא בריא לכעוס. שב אבא, שב".

דממה השתררה באולם.

"בחור הישיבה שלצידך הוא הבן שלך?" שאלתי.

"כן אדוני, זה הבן שלי. היה הילד הכי טוב בכיתה, מצטיין בית הספר. אמרו שנועד לגדולות. ועכשיו תראה מה עשיתם לו, מה יצא ממנו? עוד משתמט?"

"אז זה הבן שלך", הימהמתי באדישות. "תגיד לי בבקשה, אדוני, הוא מרביץ לך? מעליב אותך?"

"לא, ממש לא. הוא ילד טוב מאוד. אבל אנחנו השקענו בו כל כך הרבה כדי שימשיך את דרכנו, ותראה מה קרה! הכול ירד לטמיון! אתה יודע איזה צער זה גורם לי ולאימו?"

"אתה צודק", השבתי לו, "ודאי שאני מבין. אבל הייתי מבקש לשאול אותך מספר שאלות. אתה, אדוני, נולדת בארץ?"

"לא, נולדתי בפולין", השיב.

"תגיד לי בבקשה, אביך היה אדם דתי?"

"דתי? אתה יודע מי היה אבא שלי? אבא שלי היה מגדולי רבני פולין! לא כמוכם! צדיק היה וחסיד! לא 'אוכל חינם', לא פראזיט ומשתמט. אבא שלי היה דיין מפורסם, ולפרנסתו עסק בחייטות כדי לא לעשות את התורה קרדום לחפור בה. אתה שואל על אבא שלי? של נעליך כשאתה מדבר עליו".

שתקתי, ולאחר רגעים אחדים השבתי:

"איך עשית לו את זה, אה? אבא שלך צדיק גדול היה! חינך אותך לתורה ולמצוות, את כל כולו השקיע בך, כדי שתמשיך את דרכו. למה בגדת בו? השלכת את הכול מאחורי גבך והלכת? אתה יודע איזה צער גרמת לו? כמה דמעות זלגו מעיניו בגללך? אתה מדבר על כיבוד הורים? לך מותר למרוד ולבנך אסור? לך מותר לבחור את דרך חייך ולמרוד בחינוכו של אביך ולבנך אסור?"

התורה מצווה אותנו על כיבוד הורים ושמירת שבת, (ויקרא י"ט, ג'): "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו, אני ה' אלוקיכם". סמיכות מצוות כיבוד הורים ושמירת השבת באה ללמד כיצד יש להתייחס לסתירה העלולה להיווצר בין קיום רצון ה' לעשיית רצון ההורים. חובת כיבוד הורים, מקורה בהכרת טובה להורים על חלקם בהענקת חיים ובהנחלת התורה לבניהם. אך אם ההורים מבקשים שלא לשמוע לציווי התורה, אסור לקיים את בקשתם.

יסוד זה רמוז בשלושת חלקיו של הפסוק: "איש אמו ואביו תיראו" – חובה על הבן לכבד את הוריו מולידיו שהביאוהו לעולם הזה. "ואת שבתותי תשמורו"– חובה על הבן להתעלם מרצון הוריו כאשר הוא סותר את רצון ה'. "אני ה' אלוקיכם" – חובת כיבוד ההורים מקורה בתפקידם החשוב, והוא הנחלת התורה לבניהם אחריהם. כאשר כיבודם סותר יסוד זה, פוקע הציווי, כיוון ש"אני ה' אלוקיכם – שאתה ואביך חייבים בכבודי".

הסיבה שהבן מצווה לכבד את הוריו יונקת את כוחה ואת עצמתה ממקור רוחני ולא ממקור נימוסי. לכן, כאשר סותר כיבוד ההורים את רצון ה', מתבטל הציווי. כיצד יכול ההורה לתבוע מבנו, לכבדו בשם התורה, כאשר בו זמנית הוא תובע ממנו לעבור על ציוויה?

ההחלטה לחזור בתשובה מכה גלים בסביבתו של ה"חוזר", והוא אינו מודע לטלטלה הרגשית הפוקדת את הוריו. בתמימותו יטען כי החלטה זו היא אישית, ואינה מחייבת אלא אותו. הוא גם יבקש להרגיעם כי אין הם צריכים להשתנות עקב החלטתו, ושהוא אוהב אותם כמות שהם. אלא שאין הוא מודע לתוכחה הנסתרת שהוא מטיחבפניהם.

בהחלטתו על שינוי דרכו הוא מעיד בעקיפין כי הדרך שבחרו בה הוריו לחנכו, אינה הדרך הנכונה ויש טובה ממנה. קביעה שיש בה כדי לגרום סבל רגשי רב להורים, המבקשים את הטוב ביותר בעבור ילדיהם.

ההורים שכחו כי נטישת דרך אבותיהם, הסבה להוריהם סבל נורא, אלא שבבחירתם הם העדיפו להתעלם ממנו. הם סברו כי הנאמנות לערכי הסוציאליזם, הקומוניזם או הציונות, חשובה יותר מן הנאמנות לדרך הוריהם. הם הרשו לעצמם לבחור ממדף הערכים היהודי את הערכים הנוחים להם, ומדוע ימנעו זאת מבנם השב לצור מחצבתו ואל דרך אבותיהם?

בשנת 1918 (תרע"ט) חיבר המשורר דוד שמעוני את השיר: "מרד הבן", שהיה לאחד השירים האהובים על תנועת "השומר הצעיר".

"אל תשמע בני אל מוסר אב, ואל תורת אם אל אוזן תט, כי מוסר אב הוא 'קו לקו'... ותורת אם 'לאט לאט'... וסופת אביב דוברה כן, הקשיבה איש לשיר הבן. לשיר הבן ולשיר הנין, הבא מבעד ערפל עב, ודרוס לך שביל, וסורה מן הדרך הלך בה האב, כי למה תחטא אל הדור, דור העתיד רחוק מוצף אור"

מסתבר, שתכונת המרדנות עוברת בירושה...