ידועה דרכם של גדולי ישראל  לאורך הדורות , ביחסם הסובלני כלפי אלו אשר פגעו בהם באופן אישי ולעיתים אף ברבים. ועל כן חריג ומפליא המעשה המובא ב: "עלי שור" (עמוד רמ"א) על מרן המשגיח הגה"צ רבי אליהו לופיאן זי"ע : פעם בא אדם לפניו ובקש מחילה על שדיבר עליו שלא כהוגן. רבי אליהו בקשו בתוקף  לספר בדיוק מה אמר עליו.  אחרי ששמע הדברים הגיב: "אכן, דבר קשה הוא, ואינני יודע אם אוכל למחול לך!!  חזור אלי בעוד שבועיים, אלמד הרבה מוסר ואולי אצליח למחול לך בלב שלם".  הלה הזדעזע לשמע הדברים... והלך לו בפחי נפש. כעבור שבועיים חזר אליו, רבי אליהו קיבל פניו בשמחה ובישר לו: "ב"ה למדתי  מוסר והצלחתי לפעול אצל עצמי למחול לך בלב שלם, והנני מוחל לך במחילה גמורה"...

מעשה זה הוגדר ע"י המשגיח הגר"ש וולבה זצוק"ל  כ"מעשה רב". ותמה שם: הלא הצדיק רבי אליהו  אמר על עצמו: כי מעולם לא הקפיד על אדם כלשהוא! כיצד א"כ יתיישב מעשה זה?!  ומיישב שם: " כי מחילה אמיתית – עבודה היא, ואסור למחול בפה עד שעוקרים את הקפידה מן הלב שלא יזכרו אותה עוד לעולם!    ועל כן לא מחל לאיש ההוא מיד, כי הוא בעל מוסר גדול, זה היה "איש אמת! "  ומחילה אמיתית הייתה אצלו עבודה תמה.  הרי על מחילה אמיתית צריכים לעבוד... העבודה היא, למחות כל רושם של קפידה מן הלב, כך שלא יזכרו עוד לעולם את פגיעת האיש הזה. כדי להגיע לזה, אין להתבייש מלבקש זמן מהמבקש המחילה עד שימחל לו בלב שלם.

(יתכן אולי להוסיף שחש רבי אליהו על אותו אדם שאיבד את הרגש לכבוד האדם והרשה לעצמו לפגוע ללא כל חשבון בזולתו. ע"כ רצה בנוסף גם ללמדו פרק בהלכות "דרך ארץ", שבשבועיים אלו יתבונן  בתוצאות מעשיו, וישנה מעתה את רגישותו לנפש זולתו.)      

לאור דברים אלו מסיק הרב וולבה: " מי שלא עקר מלבו לגמרי את הקפידה והטינה אסור לו לומר בפה 'מחוּל לך מחוּל לך' כי זוהי גניבת דעת. ואם מישהו מבקש מחילה בערב יוה"כ ומוחלים לו בפה אך לא בלב, גוזלים לו את כפרת יוה"כ שלו... כי הוא סומך על מחילתו, אך מחילתו אינה מחילה והריצוי אינו ריצוי ויוה"כ אינו מכפר." 

שלושה ציווים נאמרו בפרשתנו  'קדושים' בפסוק אחד : "לא תשׂנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשׂא עליו חטא." (ויקרא י"ט י"ז) על הקשר שבין חלקי הפסוק מבאר הרמב"ן:   "ויאמר הכתוב: אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו: מדוע ככה עשית עמדי ?!  ולא תשא עליו חטא -  לכסות שׂנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו" . 

כלומר, התורה מצווה  שפיו וליבו יהיו שווים, וכאשר חטא אדם כנגדו יוכיחו ויודיעו מה שיש  בליבו עליו, ואז, או שחברו יכיר בחטאו ויתוודה , או  שיסביר עצמו ויבהיר את דרכו ופשר מעשיו ואז ידע המוכיח שחברו כלל לא חטא. המושג: "התנצלות " לדברי הרמב"ן הוא לא בקשת סליחה בעלמא, אלא  הסבר מנומק למוכיח שטעה בשיפוטו.

מבאר בעל ה"שרידי אש" שהדברים מכוונים בין בבין אדם לחברו ובין בדברים שבין אדם למקום.  אדם הרואה בהתנהגות חברו דבר "הנראה" כשלילי, אל יטמון הדבר בליבו לשׂנאותו בסתר, אלא יוכיחו מתוך אהבה. כפי שמלמדנו הרמב"ם  בהלכות דעות (פרק ו' הלכה ט) כיצד מקיימים את מצוות "התוכחה": " המוכיח את חברו- בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום- צריך להוכיחו בינו לבין עצמו,(בפרטיות)  וידבר לו 'בנחת' ו'בלשון רכה', ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, ולהביאו לחיי העולם הבא.  אם קיבל ממנו, מוטב; ואם לאו, יוכיח פעם שנייה ושלישית.  וכן תמיד חייב להוכיח, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע".

ניתן לקיים בנקל את מצוות התוכחה, אם מיישמים  את כללי ההלכה בנעימות וברוח טובה.  אך   סוגיית התוכחה קשה יותר, כשעסקינן  באדם שנפגע מרעהו, והוא מצווה  מדין תוכחה  לגשת אל הפוגע וללבן עימו את הדברים, כפי שפסק הרמב"ם (שם הלכה ו): "כשיחטא איש לאיש, לא יִשְׂטְמֶנּוּ  וישתוק, כמו שנאמר ברשעים "ולא דִבֶּר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב, כי שׂנא אבשלום את אמנון", אלא מצוה עליו להודיעו, ולומר לו, למה עשית לי כך וכך ? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך".

מבאר הרב וולבה, שכשהרמב"ם כותב: " לא יִשְׂטְמֶנּוּ" כוונתו שלא יקפיד עליו!  וע"כ כאשר האדם נפגע מחברו הוא מחויב מיד  לפנות אליו  ולהוכיחו על כך. ואם לא יעשה כן ולא ימחל לו על הפגיעה הוא עובר על איסור תורה: "לא תשנא את אחיך" וכו', ותוכחה זו היא בעצם בירור המעשה. וזוהי סוגיה מורכבת ועדינה. כי קשה מאד להיות אובייקטיבי ועניני בעת שנפגעים. כיצד א"כ ניתן ליישם מצווה זו ?  לרוב מעדיף הנפגע לשתוק, ולוותר על התוכחה, למרות שבסתר לבו הוא מקפיד מאד!...  ועל  מַּשְׂטֵמָה זו הקפידה התורה. 

הרב וולבה מגלה את צפונות לבו של האדם : מדוע באמת מעדיף הנפגע לשתוק?!  

א. מפני שאינו מעניין להקטין עצמו בפני הפוגע ולהראות עצמו נפגע... וע"כ מוטב לו לעשות את 'הרושם' כאילו הוא 'נעלה' מפגיעה זו  לחלוטין.

ב. מרוב שׂנאתו  וכעסו על  הפוגע הוא אינו מעוניין כלל לקבל הסברים והתנצלויות,  הוא מעדיף  שיישאר חייב ואשם לַנֶצַח!!.

כיצד א"כ ניתן לקיים כראוי את מצוות התוכחה?

ממליץ לנו הרב וולבה  (מעובד ע"י כותב הדברים) : שהדרך הקלה יותר היא לא להגיע להקפדה וממילא לא נזדקק לקיים את מצוות התוכחה בעינן זה. וכיצד? מידה אחת יֶשְנַה ומי שניחון בה אינו קפדן, ושמה: "בדיחות הדעת" הנקראת בפי העולם "הומור" , זוהי מידה שיש בה חמלה על קשיי יום, סלחנות לחלושי הדעת, עין חדה לחולשות בני אדם אך בלי לזלזל בערכם, התעלות מעל למצבים מביכים, ראיית האור בתוך השלילה, והשלילה בתוך האור, כאשר הפקחות והאהבה כרוכות זו בזו. רוח טובה נסוכה על אדם שיש בו בדיחות הדעת.

אלא  שדא עקא נשאר לברר היכן ניתן לרכוש בדיחות הדעת זו ?... ידוע לכול שחוש הומור אינו מוצר הנרכש במכולת השכונתית ...  ע"כ מבאר הרב וולבה, שאין הכוונה לכישורי  הומור  רגילים. כי אם ללמידה ואימון לפרש ביתר קלילות את מעשי הזולת כלפינו.

כלומר, בני אדם הלא פועלים לפי מצבי רוח שונים, ולא תמיד דיבוריהם ומעשיהם נובעים מעומק המחשבה... עלינו להתייחס לפגיעת הזולת  בגמישות וסלחנות, לא לעשות עניין  מכל מילה. אין צורך לקחת ביתר רצינות את התפרצותו, עדיף להביט על  הפוגע  באי שפיות זמנית... או תוצאה של סבל רגשי. כפי שהרמב"ם עצמו כתב שם בהלכה ט' :

"מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא  שְׂטָמוֹ ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות! לא הקפידה תורה אלא על 'הַמַּשְׂטֵמָה' ".

כלומר אותה "משטמה" שהיא ההקפדה על הזולת נמצאת רק כאשר הפוגע הוא "בר דעת" בשעת מעשהו! אך אם יבדוק הנפגע  במצבו הנפשי שלהפוגע ימצא לרוב שפגיעתו נבעה ממצוקתו הנפשית שבה הוא היה שרוי באותה עת.

כאשר נחליט מראש להשתדל לא להיעלב מבני אדם , ולא להיפגע מהתפרצויותיהם,   חיינו יהיו הרבה יותר קלים! כפי שהגמרא במסכת בבא קמא אומרת: " בושת- הכול לפי המבייש והמתבייש" אפשר  לפרש זאת על דרך הדרוש: שהאדם הנפגע מסוגל לשלוט על תחושותיו: האם להיפגע מעשה זה או לא, אם  יעצים הוא את המבייש העלבון יהיה קשה מנשוא.  אך אם הוא ידון את 'המבייש' לכף זכות וירחם על מצבו  פגיעתו לא תפעל בו מאומה, זה יחלוף  מעל ראשו  והוא ימשיך הלאה את החיים.

אם ננהג כך לא נצטרך כלל להגיע למצות התוכחה! כי התנהגות הזולת כלפינו תעבור לידינו ולא בתוכנו.  תכונה זו רוכשים ע"י התלמדות ואימונים רבים ולעיתים מפרכים! אך זה שווה ומומלץ ביותר. כשנדע לחיות כך, חיינו יהיו נעימים ושמחים ובעיקר נטולי קפידות.

אך מאידך עלינו לדעת שעדיין לא כולם רכשו תכונה זו... על כן ביחסנו אל  הזולת עלינו  להשתמש בכובד ראש וברגישות יתירה ולא לצאת מתוך נקודת מוצא שהזולת סלחני כמונו... 

רבינו הגדול בעל ה"אבי עזרי" זי"ע נשאל בשעת מלחמה במה להתחזק, השיב,  שעלינו לקבל קבלות קטנות . בנוגע לבין אדם לחברו ביקש  שלא להתהלך כל היום עם קפידות! וכך התבטא: "יש בני אדם שמעבירים את חייהם עם קפידות, כל היום, מהרגע שפוקח את עיניו בבוקר, עד שעוצם את עיניו בלילה, בכל מקום שנמצא, מתהלך עם קפידות וטענות על כל העולם כולו. אותם אנשים חייהם אינם חיים!

כפי שאמר פעם בחידוד רבי וועלוועל צ׳צ׳יק זצ"ל: בלילה לפני שאדם עולה על יצועו, הוא מוסר תצהיר: "ריבונו של עולם, הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי, או שחטא כנגדי, בין בגופי, בין בממוני, וכו'" בסיכום היום עומד הבן אדם ומכריז: שהוא המסכן הכי גדול בעולם... במשך היום רק חטאו כנגדי בגופי ובממוני ובכבודי, ולא זו בלבד אלא בין בגלגול זה בין בגלגול אחר, גם בגלגולים אחרים היה כך...והוא ״צדיק״, ״קדוש״, ״נרדף״, ו״מעונה״, עומד ומוחל לכולם בלב שלם, ומבקש ״ולא ייענש שום אדם בסיבתי״. מכזאת הצהרה הוא יכול לצמוח רשע גמור! אלא עליו לעמוד ולומר: רבונו של עולם, אני מבקש לתת את חיני בעיני הבריות, שכל אלה שבמשך היום חטאתי כנגדם והכעסתי אותם ימחלו לי...         

יהי רצון שנזכה בימים אלו המצוינים לעבודת המידות לתקן את מידותינו ולהיות רגישים לכבוד הזולת.