המכנה המשותף בין יום השבת לבין שבת הארץ מתבטא בתוכן הפנימי הזהה שבשתיהן. אותם העקרונות שקונה האדם באמצעות השביתה בשבת, הוא אמור לרכוש גם על ידי שמירת שנת השמיטה.
מההימנעות ממלאכת הקרקע בשביעית ומהפקרת הפירות, עולה ההכרזה הגדולה המעידה על אדנותו של הקב"ה על כל הבריאה. גם בהימנעות מעשיית מלאכה בשבת, מצהיר עם ישראל על דבקותו בבורא שברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי.
המדרש מסביר את הפסוק (תהילים ק"ג, כ'): "גבורי כח עושי דברו", שכוונתו לאלו הנמענים מלעבד את שדותיהם בשנה השביעית. גבורה נפשית רבה באה לידי ביטוי בכך שהאדם מוכן לראות את אדמתו כשהיא בשממונה במשך שנה שלמה, ולא לעבד אותה. בהימנעות זו מצהיר האדם כי מנהיגו האמיתי של העולם הוא רק הקב"ה.
הכרה זו כי "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כ"ד, א'), הכרה המשתמעת מהשביתה בשנת השמיטה, היא גם המטרה שלשמה נכנס עם ישראל לארץ ישראל.
התורה מעוניינת להוציא מלב הטועים את החשיבה כי התנחלות עם ישראל בארץ ישראל זהה להתנחלות עמים אחרים בארצם. התורה שוללת גישה זו באומרה (ויקרא כ"ה, ב'): "כי תבואו אל הארץ", מטרת הכניסה לארץ היא לצורך הגשמת המטרה הנכספת, המובאת בהמשך הפסוק: "ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כ"ה, ב'). השמיטה הינה אחד היעדים של כניסה זו לארץ הקודש.
גם בנקודה זו מוצאים אנו הקבלה בין השבת לשנת השמיטה. על השבת אנו אומרים בתפילה: "אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ". הבורא ברא את השמים ואת הארץ, כדי שתושג התכלית, שהיא שמירת השבת. השבת היא היעד העיקרי שלשמו נוצרה הבריאה, כדי שבני האדם יכירו וידעו שהבורא ברא את העולם ושבת ממלאכתו ביום השביעי. בנקודה זו משתווה, כאמור, שנת השמיטה לשבת, אלא שהשבת נוהגת בכל מקום, והשמיטה נוהגת רק בארץ ישראל. השבת היא המטרה של בריאת העולם כולו, ואילו השמיטה היא קידוש הארץ ויעד הכניסה אליה.
בעניין זה קיים הבט נוסף. אם ישראל אינם שומרים על מצוות שמיטת הארץ, גובה מהם הארץ את חובה. הם ייאלצו, חלילה, להשמיט את קרקעותיהם בעל כורחם בעקבות הגלות מהארץ. למעשה, זוהי תוצאה ישירה של מעשיהם. אם בעת ישיבת ישראל על אדמתם הם מתעלמים ומפירים את המטרה העיקרית שלשמה הם הורשו להיכנס לארץ, הגמול על כך הוא אותה מידה עצמה - הארץ נעזבת מהם ונותרת שוממה.
שבעים שנות גלות בבל היו כנגד מספר השמיטות שלא נשמרו בארץ, מאז כניסתם אליה בימות יהושע בן נון. כך נתקיים הפסוק (ויקרא כ"ו, ל"ד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה", השבתת הארץ בשנות הגלות מהווה כפרה על אי ההשבתה בשנות השמיטה.
בימינו מתעכבת הגאולה השלמה מפאת חטאים שנעשו בכל התקופות, אך יחד עם זאת מובטחים אנו שבעקבות קיום המצוות התלויות בארץ, וביניהן מצוות שנת השמיטה, הולכת ומתקרבת הגאולה, שאנו כה מצפים לה בכל יום שתבוא.
אחד מעקרונות היסוד של השקפת היהדות הוא ההכרה בהשגחה פרטית, היא האמונה שהקב"ה מלווה אותנו תדיר. המתבונן במקרי החיים יבחין בקיומה של השגחה שמיימית זו.
הדבר בולט יותר בארץ ישראל. עם ישראל היושב בארץ, נצטווה שלא לעבד את אדמתו בשנת השמיטה. וכך נאמר בתורה (ויקרא כ"ה, כ'-כ"א): "וכי תאמר מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו? וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלוש השנים".
לחקלאי בן ארץ ישראל מובטח כי בשנה השישית יאסוף לביתו תנובה גדולה פי שלושה מהרגיל, כדי שיהיה לו מקור מחיה בשנה השביעית, השנה שבה נאסר עליו לזרוע ולקצור, וכן לתחילת השנה השמינית. החקלאי שזכה ביבול כה מבורך, חש בעליל כיצד מן השמים דואגים למחייתו, וכי אין הוא מושלך ל'חסדי' הגורל העיוור.
מצות השמיטה תרמה תרומה משמעותית מאד לחייה של החברה היהודית, למבטה על נושא הממון וליחסים שבין איש לרעהו.
שש שנים התנהלו בארץ חיי כלכלה מקובלים. מרוץ אין סופי אחר הפרנסה והקיום, הכסף והמעמד. הארץ טיפחה את עושרה הטבעי - את החקלאות. זרעו בה שדות והפיקו רווחים נאים. שלטו בה חוקי הצע וביקוש, מסגרות תיווך שונות, תנודות שערים ומחירים. אורח חיים זה יצר צורך של כלל האזרחים להגיע לכסף, לרכוש, לחלקת אדמה. זו היתה אפוא מדינה "נורמלית", בעלת סולם ערכי-כלכלי מקובל של רכושנות לדרגותיה, של מעמדות, של תרבות ה"מגיע לי", שהיא גם אמן הורתן של תחושות הקיפוח וההתגוששות החברתית, לעיתים עד להרס עצמי.
בתוך המולת חיים זו בא פתאום השינוי. בהגיע השנה השביעית נעצרה הכל בבת אחת. הארץ שובתת על כל מחוזותיה. לא היתה זו רק האטה בפעילות הכלכלית, כי אם עצירתה המוחלטת לשנה שלמה.
צו רוחני כופה את עצמו על המציאות: "כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך... ובשנה השביעית שבת שבתון... שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור... (ויקרא כ"ה, ב'-ד').
בעלי השדות מנועים בשנה זו מהפקת רווח מרכושם. נאסר עליהם לחרוש, לזרוע ולאסוף יבול. שנה שלמה הם ניצבים מול רכושם, כאילו לא שלהם הוא. נפסק מסע ניצול האדמה למען התועלת האישית. הם פוגשים עתה מצב חדש. המציאות החדשה מלמדת אותם כי לאמיתו של דבר, הם עבדו שש שנים לתרבות הצרכנית שהם עצמם יצרו, במרוצם האין סופי אחר הקניין החומרי. הניתוק הזמני מהממון מלטש את המבט הפנימי ומחזיר לחברה את האיזון האנושי. הקרקע המושבתת מפגינה שהאדם אינו אדון הכול, וגם אינו רשאי לעשות בה ככל העולה על רוחו. זהו שיעור מאלף שזוכה לו 'איש השמיטה'.
צו התורה ביטל לשנה שלמה את משמעות הרכוש הפרטי. הקפיטליזם כערך עליון ספג מהלומה מוחצת. שדותיך, אומר צו זה, הם הפקר בשנה זו. עליך לכבוש את יצרך, לעמוד בשקט ולראות כיצד פועלים שעבדו בשדותיך בעבר, והעניים שלא היו רשאים לעבור את סף ביתך או את מצרי שדותיך, פושטים עתה על פירות הכרם ונהנים מהם ללא רשותך.
הנטיות הרכושניות שהפכו, כמדומה, למטרת החברה, עוברות משבר חריף. הן קולטות היטב את המסר שבפקודת הפקר זו. עתה בשנה זו אנשי הרכוש מתרגלים את ליבם בצורה מעשית למען יבין כי הרכוש אינו ערך בפני עצמו. שנה אחת יחוש עובדה זו, ובשש השנים הבאות לא ישוב להיות עבד מוחלט לרכושו.
זוהי התכנית האנטי-כלכלית של השמיטה, תכנית הבונה מחדש את שלמותו המוסרית של האדם. זוהי התכנית החותכת בבשר החי של היצרים, יצרי הקניין, המותרות וה"מגיע לי", ההורסים את רקמות החברה. היא אמורה לתקן את סטיות החברה ולהשיב לה את שיווי משקלה המוסרי גם בשנים הבאות שלאחר השמיטה.