שורשים עמוקים היו ליהדות ספרד. וכבר התנבא הנביא עובדיה על "וגלות ירושלים אשר בספרד, ירשו את הרי נגב" (עובדיה א', כ').

במשך כאלף וחמש מאות שנה, מאז חורבן בית המקדש, חיו היהודים בספרד חיי שקט ושלוה שבמהלכן, נוצרה במקום, מורשת יהודית תוססת שהגיעה להישגים גדולים בתורה.

מלבד גדלותם בתורה, חדרו היהודים בספרד לחוגי האצולה הגבוהה והיו בעלי השפעה רבה בחצר המלכות. כמו כן, השפיעו רבות גם בתחומי יצירה שונים כמו: פילוסופיה, מדעים ולשון.

למרות זאת, שמרו היהודים בספרד על קלה כבחמורה. תקופת זו זכתה לכינוי: "תקופת תור הזהב". אך לא לעולם חוסן, ועננים החלו להתקדר.

בשנת קנ"א (1391, למניינם), כמאה שנה לפני הגירוש, החל בסיביליה נחשול מהומות נגד היהודים, אשר שטף את כל ספרד.

יהודים רבים עונו ונרצחו, בשל עוונם היחיד - היותם יהודים. אחרים פוטרו ממשרותיהם ונושלו ממעמדם, ורבים אף הוכרחו להמיר את דתם. כבר אז, החלה תקופת ה"אנוסים".

 ראשית תקופת האנוסים

בשונה ממדינות אחרות, שמהן גורשו היהודים (כמו אנגליה וצרפת), היו היהודים בספרד מושרשים ומעורבים מבחינה מדינית ומבחינה כלכלית, דבר שהקשה עליהם מאוד לוותר על הארץ הטובה...

לכן, עלתה בפניהם האופציה השנייה: להתנצר למראית עין. ואכן, רבים מהיהודים עשו זאת כבר בתקופה של פרעות שנת קנ"א.

הם היו מכונים על ידי הנוצרים: 'הנוצרים החדשים'. 'אנוסים' אלו שמרו על מצוות התורה בסתר, אך למראית עין התנהגו כנוצרים לכל דבר.

הכמרים עקבו אחר הנוצרים החדשים, בהכירם, כי אין הם מאמינים בנצרות. החשד הקל שבקלים שהאדם אכן עדיין שומר על המסורת היהודית, דיו היה לגרור תוצאות קשות ביותר, וזאת עוד לפני שהאינקוויזיציה פעלה במלוא היקפה.

כך חיו ה"אנוסים" לצד היהודים שעדיין שמרו על יהדותם בגלוי, זה לצד זה. היהודים עודדו את ה"אנוסים" לשמירת מצוות ודאגו ללמדם את דיני היהדות, כדי שלא ישכחום. באופן זה, יכלו האנוסים להמשיך לשמור על דתם בסתר.

אגב, דבר זה הפך לאחד הנימוקים הבולטים שהובילו לגירוש:

"נודע לנו שבמלכויותנו היו כמה נוצרים רעים, שהתייהדו ובגדו באמונתם הקתולית הקדושה, והסיבה לכך היתה הקשר בין היהודים לנוצרים..." (מתוך צו הגירוש).

תקופה זו נמשכה כמה עשרות שנים, אלא שאז, קרו מספר אירועים היסטוריים ששינו את המפה.

 הרקע לגירוש

הממלכות הנוצריות בספרד התאחדו בעקבות נישואיהם של שני המלכים הקתולים - פרננדו ואיזבל.

בהמשך, החליטו מלכים אלו להפוך את האינקוויזיציה לגוף הכפוף למלוכה, שידאג לחיזוק האמונה הקתולית באמצעות החמרת היחס כלפי 'האנוסים'.

דבר זה קיבל משנה תוקף בשנת 1492, עם נצחונם של פרננדו ואיזבל את שרידי השלטון המוסלמי בדרום ספרד. נצחון זה היווה את השלמת תהליך הכיבוש מחדש והשלטת הדת הנוצרית ברחבי ספרד.

בשלב זה, התפנו מלכי ספרד הקתולים, לטפל בנוכחות היהודית, שעל פי אמונתם, פגעה ביציבותה ובחוסנה של הממלכה, בהשפעתה על הנוצרים בכלל ועל הנוצרים החדשים בפרט.

לנוכח מעמדם של מספר יהודים שתפסו עמדות נכבדות בחיים הכלכליים וכן בחצרות המלוכה, בייחוד בתחום גביית המיסים, לא היה זה מן הדברים הקלים, לצוות על גירושם המוחלט. אולם המסיתים הזכירו לשלטונות את גירוש אנגליה (1290) וגירוש צרפת (1306): "אם מדינות אלו מתקיימות זמן רב ללא יהודים, ספרד, כוחה יהיה עמה לעמוד ולהתקיים ללא יהודים".

 צו הגירוש

צו הגירוש נחתם בידי פרננדו ואיזבל בשנת רנ"ב (1492 למנינם). עם פרסומו, נדרשו היהודים לחסל את עסקיהם ואת רכושם ולעזוב את ספרד בתוך שלושה חודשים (התאריך המדויק היה - ט' באב).

היהודים נאלצו להשאיר אחריהם כסף, זהב וכל רכוש בעל ערך. בתים ושדות שהיו בבעלות יהודית, הועברו לרשות הכנסייה או העיריות, ובתי הקברות היהודים הפכו לשטחי מרעה.

כמו כן, נדרשו היהודים לשלם את כל חובותיהם לנוצרים בטרם עזיבתם, בעוד הנוצרים ראו עצמם פטורים מחובותיהם כלפי היהודים.

הצורר הידוע טורקוומדה פנה לכמרים לדרוש מהיהודים השכם והערב כי ימירו את דתם בדת השולטת.

אך ההמונים ופשוטי העם שמרו אמונים למורשת האבות וחיזקו האחד את לב רעהו: "חזק ונתחזק בעד דתנו ובעד תורת אלוקינו מקול מחרף ומגדף, מפני אויב ומתנקם. אם יחיונו נחיה, ואם ימיתונו ומתנו. לא נחלל בריתנו ולא נסוג אחר לבנו, ואנחנו בשם ה' אלוקינו..."

 גורל המגורשים

עד תאריך הגירוש עזבו את ספרד כ-200,000 יהודים. רובם עזבו לפורטוגל השכנה (גורל היהדות בפורטוגל נגזר אף הוא כמה שנים לאחר מכן. תחילה בצו גירוש ואחר כך בהתנצרות בכפייה), ומיעוטם עזבו לכיוון צפון אפריקה ואיטליה. גולים נוספים הגיעו למצרים ולאימפריה העותומנית, ובכלל זה לצפת שבארץ ישראל.

בדרכם לארצות אלו נאלצו המגורשים לעבור תלאות רבות: במהלך ההפלגות סבלו רבים מהם ממגפות שהפילו בהם חללים רבים. כמו כן, רבים נשדדו בידי הספנים.

למרות מצבם הקשה וסבל הגירוש, יצאו המגורשים בתחושה שהם עזבו "מעמד טוב ומרומם" וטיפחו בגאווה את מעמדם בייחוסם ובמורשתם. לגאווה זו היתה השפעה ישירה על אופן השתלבותם בקהילות שאליהן הגיעו. בכמה קהילות באימפריה העותומנית הם אף הקפידו על התבדלות חברתית ותרבותית. הם שמרו על הספרדית כשפת הדיבור והקימו בתי כנסת ובתי קברות נפרדים.

למרות התבדלותם, ניכרה ברבות השנים השפעת המגורשים על הקהילות היהודיות בכל הקשור ללשון, לפסיקת הלכה, לנוסח התפילה ולמנהגים. כמו כן, נהנו המגורשים במקומות אלו מיחסם הטוב של השלטונות, שהעריכו את כישוריהם בתחומי המסחר והמנהל ואת קשריהם בתחום הכלכלה הבינלאומית.

היהודים שנשארו - "האנוסים"

רבים מהיהודים, גם אלו שכבר החזיקו בידם את מקל הנדודים כדי לצאת מהארץ, התקשו להיפרד מרכושם, מעושרם וממעמדם, ולסבול את תלאות הגירוש. הם העדיפו להשתמד למראית עין ולהתנהג כנוצרים לכל דבר. הותר להם, להשאר בביתם ובנחלתם.

האנוסים נחלקו לשלושה סוגים:

אלה שהשתמדו תחילה באונס, ולאחר מכן השלימו עם מצבם והתערבו בין הגויים. מטרתם היתה להגיע למשרה ממשלתית או להתעשר. הם הראו את דבקותם באמונתם החדשה בכך שרדפו את אחיהם היהודים, לעגו להם ולמנהגיהם והלשינו עליהם לרשות. הם לא נחשבו ל'אנוסים', אלא למומרים ממש.

היו אנוסים ששמרו גם את חוקי היהדות, אך עם זאת, לא השתדלו לצאת למקום שיש בו חופש דת.

אנוסים אמיתיים רבים נאנסו להמיר את דתם וללכת בחוקי הגויים בפרהסיה, אבל בסתר, שמרו על תורת ה' ומצוותיו.

 רדיפת האנוסים

האנוסים נרדפו על ידי האינקוויזיציה יותר מהיהודים. חשדום לכופרים וללועגים לדת הנוצרית בקרב ליבם. הכמרים הסיתו נגדם, עד שעלה בידם לעורר פרעות באנוסים בערים שונות.

רבים מהאנוסים נמלטו לאיטליה ולערים בצרפת ובאמסטרדם, ומהם עברו לאמריקה שהתגלתה בשנים אלו. היו שברחו לארצות המזרח ובעצם כמעט לכל רחבי תבל.

לאחר הגירוש החלה האינקוויזיציה לפעול במלוא עוזה.

האינקוויזיציה

אם קיימים מושגים שייזכרו לדיראון עולם, הרי אחד מהם הוא האינקוויזיציה, שמשמעותה היא - "קיום אמונה".

הידיעות הראשונות על אוטו דה פה ליהודים, מעמד פומבי של הוצאה להורג, התחילו כבר בשנת 1288. רשמית התחיל הדבר בזמן סיקסטוס הרביעי (1480) והסתיימו רשמית רק בשנת 1843. גם בפורטוגל היה אוטו דה פה שהחל בשנת 1531 והסתיים ב-1739.

עובדה מעניינת היא שגם באמריקה הדרומית היה אוטו דה פה, שהחל על פי בקשת פיליפ השני (1569) ונפסק בשנת 1820.

בספרד הוצאו להורג בשריפה 30,000 יהודים, ובאמריקה נערכו במשך 250 שנה כ-129 משפטים.

אדם שנחשד באי נאמנות לדת הנוצרית, הובל על ידי שליחי האינקוויזיציה אל מרתפיהם, ושם יכול היה "החשוד" להמתין לפעמים שנים רבות לגזר דינו. הנידון עבר עינויים קשיים, מאסר לזמן קבוע או עד סוף ימיו, והחמור מכול - מיתה בתלייה, בחנק ובשריפה.

המשפט היה נערך בצורה פרטית (בלי מוזמנים) או בחצר האינקוויזיציה בליווי מוזמנים. ההוצאה להורג היתה נערכת בימי פגרה במרכז העיר, ברוב עם ובמעמד שרי העיר.

 גילויי מסירות נפש

בידי הנאשמים ניתנה רשות להתוודות. בזכות זה הקלו בעונשם. אלו שהתוודו לאחר גמר הדין, היו מקבלים אותם שנית לכנסיה הנוצרית, אבל הם נידונו למאסר עולם.

אם קשה היה להוכיח את עוונם, היו מענים אותם, ואם הודו בגלל העינויים, נידונו למיתה כדין מתייהדים. ידועים סיפורים רבים על אנשים שהעדיפו לעבור עינויים ולא להודות ולהסגיר את קרוביהם. הם ביכרו למות על קידוש ה' ונשרפו לעיני כול. למרות זאת, קיימו האנוסים מצוות במסירות נפש.

לחיות "חיים יהודים"

בימי האינקוויזיציה חי בספרד יהודי אשר קיים מצוות בסתר. כאשר רמזו לו שהוא נתון תחת מעקב, נטל את מקל הנדודים וברח מהמדינה יחד עם אשתו ושתי בנותיו כשהוא מותיר בספרד רכוש רב.

המשפחה הגיעה למחנה פליטים בפורטוגל. באותה עת, השתוללה במחנה מגיפה נוראה שהפילה חלל את שתי בנותיו. מיד נטל את אשתו ונמלט מהמקום. בעודם בדרך חלו שניהם. הוא איבד את הכרתו וכאשר התעורר גילה את אשתו מוטלת לידו ללא רוח חיים. פנה היהודי אל הקב"ה ואמר לו כך: "ריבונו של עולם! הרבה דברים עשית כדי שאתנתק מאהבתי אליך. לקחת לי את הממון, את הבית, את אשתי ואת שתי בנותי. האמת היא שהכסף והזהב הם בעצם שלך, גם אשתי ובנותי, הם שלך. נתת לי אותם ולקחת בחזרה. גם גופי הוא שלך, כך שאם תמיתני - לא תיטול ממני מאומה".

"אך דבר אחד הוא שלי, ולא תקח אותו ממני לעולמים: האהבה שאני אוהב אותך, האמונה בך - היא שלי ולא תקח אותה לעולם"!

דרכם של יהודי ספרד מהווה אבן זוהרת בשרשרת הדורות של העם היהודי.