משה רבנו התעלה בחייו למדרגה הקרובה למלאך. הוא נקרא "איש האלקים" (דברים ל"ג, א'), שהה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, והכתוב מעיד עליו כי: "לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות ל"ד, כ"ח). הוא זכה לדבר עם האלוקים פנים אל פנים – מושגים שאינם קשורים, ואפילו לא מובנים, לבני אדם רגילים.

בתורה מובאות מספר פרשיות שבהן משה כעס. לא היה זה כעס אנושי פשוט, לנוכח שגב מעלתו. אין לנו הבנה כלשהי בכעסו של משה רבנו, והוא נשגב מבינתנו. אך התורה ניתנה לנו כדי שנלמד אותה לעומקה, ונסיק ממנה מסקנות לדרך חיינו. לכן, מסיבה זו, מסוגלים אנו לעסוק בנושאים אלו ואף להסיק מהם מסקנות.

שלוש פעמים כעס משה, וכתוצאה מכך נשתכחה ממנו, בכל אחת מפעמים אלו, הלכה, ואלו הן:

פעם אחת היה זה במי מריבה. משה אמר לבני ישראל: "שמעו נא המורים" (במדבר כ', י'). הוא כינה את העם בשם המורה על מרידה בקב"ה. לכאורה, לא היה לו למשה לכנותם בתואר כה קשה. כתוצאה מכך, הוא טעה והכה על הסלע במקום לדבר אליו, כפי שצווה על ידי ה'. היתה זו שכחה בעקבות הכעס.

פעם נוספת היה זה לאחר מות שני בני אהרן. שם נאמר: "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר, מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש" (ויקרא י', ט"ז-י"ז). הוא קצף ושאל אותם מדוע שרפו את שעיר החטאת ולא אכלוהו? ועל כך ענה לו אהרן: כיצד אוכל קדשים, הלא אוננים אנו, שהרי מתו שני בני היום. גם כאן בעקבות כעסו נשכחה ממנו הלכה. ואכן, משה רבינו הודה לדברי אהרן, שנאמר: "וישמע משה ויטב בעיניו". לשבחו הגדול של משה מצטרפת האזנתו הקשובה לדברי התשובה וההודאה בכך שטעה.

הפעם השלישית היתה כאשר משה גילה שצבא ישראל הפר את רוח פקודת המבצע. בעת הפשיטה על מעוזי המדיינים ועל עריהם, הרגו הלוחמים "כל זכר", ואילו את הנשים הם הותירו בחיים. על כך נאמר בתורה: "ויקצוף משה... ויאמר אליהם: החייתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה', על דבר פעור, ותהי המגפה בעדת ה'" (שם י"ד-ט"ז). לדבריו, נשות מדין היו המחטיאות העיקריות וגורמות המגיפה הקשה שהתפשטה בעם. הוא המשיך להורות לעם כיצד לנהוג, אך בבואו להסביר כיצד ניתן להכשיר את כלי מדין שנפלו שלל באותה מלחמה נדם קולו.

אלעזר הכהן נטל את שרביט הדיבור, והמשיך בהוראה במקום שבו פסק משה רבנו (שם כ"א-כ"ד). הוא לימדם כיצד לטהר כלי נכרים שנלקחו שלל, ומה ניתן לעשות כדי להכשירם לשימוש בהתאם לחוקי התורה.

מדוע החל אלעזר ללמד את אנשי החיל הלכות אלו, והלא משה עומד לידו? ויותר מכך, אלעזר הכריז, קבל עם ועדה, שהוא משמיע באוזניהם את ההלכות שלמד ממשה. מדוע, אם כן, הוא לא איפשר למשה לסיים את דבריו?

מתברר ששתיקת משה היתה שתיקה מאולצת. לפתע הוא לא יכול היה להמשיך ללמד את ההלכות הנצרכות לאותה שעה.

החיילים וראשי העם מחכים לשמוע מה יש למשה מנהיגם, מורם ורבם, להשמיע, לאחר דברי המוסר שאמר, אך המילים נעתקו מפיו. כלום יכולים אנו לתאר עונש גדול יותר למשה, שנזקק לתלמידו שיחלצו ממצוקת השכחה?

כאמור, הכל קרה בגלל הכעס. אמנם, כאמור, אין זה הכעס אותו אנו מכירים, אך ניתן בכל זאת ללמוד ממנו אורחות חיים.

הכעס משנה את מהות האדם. בעת התפרצות הזעם, מתקלפות ונושרות המעלות והמידות התרומיות הקבועות העוטפות את נשמת האדם. ולכן, גם בחלוף הכעס, קשה לתקן בבת אחת את הנזק שנגרם לנשמתו של האדם. "אם חכם הוא", אומר התלמוד, "חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים ס"ו, ב').

לא זו בלבד שאין בכוחו עתה לרכוש דברי תורה נוספים, אלא שגם החכמה שהיתה לו מקודם, מסתלקת ממנו בשעה שבא לכלל כעס. כלי הקיבול לחכמת התורה, הוא נפש נקיה ממידות רעות, ובעיקר מכעס!

על חשיבות ההבלגה, על הנחיצות הרבה להימנע מתגובה בשעת כעס, נוכל לקרוא בסיפור הבא. סיפור המקנה תובנות חדשות לחסינות הרבה של נפש מישראל:

בימינו, כאשר לחיצת כפתור מפעילה את מכונת הכביסה, וללא כל הוראה נוספת היא מדיחה, מקציפה, מכבסת וסוחטת, קשה להבין את מה שהיה כרוך פעם ב"יום כביסה".

"יום כביסה" היה עבור עקרת הבית ליום עבודה מפרך. שעות ארוכות של שפשוף ידני בעזרת גבישי סבון והרתחת הכבסים על גבי יורה גדולה. בגב כפוף עמדו עקרות הבית של אותם ימים, וכבסו בגד אחר בגד, נתנו לכל כתם טיפול 'אישי', והוציאו מתחת ידיהן בגדים צחים ולבנים, מעשי ידיהן להתפאר. נשים בעלות אמצעים היו שוכרות כובסת שתעשה עבורן את המלאכה הקשה, אך רוב רובן של המשפחות, בנות ירושלים בתקופה שלפני יותר ממאה שנה, מחוסרות אמצעים היו, וידן לא השיגה כדי שכירת כובסת, כך שנאלצות היו לעשות את כל המלאכה הקשה הזו לבדן. הן נעזרו רק בבנות הבית, שהושיטו את עזרתן והקלו על אמן.

ב"יום כביסה" כזה, לאחר כשש שעות של עבודה מפרכת, כשגבה כפוף וידיה כואבות, יצאה האשה מלאת סיפוק לחצר הבית כשסל הכביסה הנקיה והרטובה בידיה, מתחה חבל בין שתי קורות עץ גדולות שהוצבו לשם כך בחצר, והחלה תולה את הכבסים הצחורים לאורך החבל בזה אחר זה. משסיימה את מלאכתה, שאף היא נמשכה שעה ארוכה, הביטה בסיפוק על החבל המלא, שמחה שעלה בידה להשלים את המשימה, ונכנסה לביתה.

דקות ספרות חלפו, ואחת השכנות חלפה בחצר. משום מה נדמה היה לה, שהכביסה התלויה בצפיפות על החבל שבין קורות העץ, מצרה את השביל ומפריעה למעבר. דחף רע ובלתי נשלט אחז בה, זאת למרות שבעלת הכבסים מעולם לא עוללה לה רע, וגם לא לאיש מבני משפחתה. היא נכנסה לביתה נטלה זוג מספריים, ובחמת זעם גזרה את החבל בקצהו, הכביסה הרטובה נפלה ארצה ברעש, משחירה כולה מהבוץ שבחצר. היא הביטה במעשי ידיה בשמחה לאיד ונכנסת לביתה.

בחלון ביתה עמדה השכנה ורואה את עבודתה יורדת לטמיון. אפשר להבין מה חשה באותם רגעים ומה עבר בלבה? נתונה הייתה באותו רגע ב"מבחן אש". התגובה הספונטאנית המתבקשת הייתה סדרה של צעקות לעברה של אותה שכנה מרשעת. ואכן, באותם רגעים עלו בקרבה כל אותן תכונות אפלות של כעס ונקמנות שביקשו להשיב לאותה שכנה כגמולה הראוי לה. אולם אשה זו, שחונכה לאמונה, שכל רעה שבאה על האדם נסיון היא, ומטרתה לרומם אותו ולאפשר לו להתמודד ולהתחסן, הורגלה לאיפוק תוך כדי שבירת התכונות הרעות. היא התעשתה, ובמאמץ שגבה ממנה כוחות נפש אדירים, בלמה את פיה ולא הוציאה ולו מילה אחת. בלבה אמרה: "משמים כך נגזר עלי, תהיה צרתי כפרתי!" היא התכופפה ארצה, אספה את הכבסים מהבוץ, שטפה אותם, ניקתה את הלכלוך שדבק בהם, ופנתה עם צרור הבגדים הכבד לככר הגדולה שבבתי מחסה, שם זה ודאי לא יפריע לאיש.

בכך לא תם העניין. בשעה ששב בעלה לעת ערב והתעניין במה שעבר עליה בשעות היום, היא לא סיפרה לו דבר על אותו מקרה מרושע, היא בחרה לדבוק בהבלגתה ולא לדבר רע על אותה שכנה רעת לב. סביר להניח שמקרה זה היה נותר נסתר לנצח, ואיש לא היה מתוודע לגבורת נפשה של אותה אשה, אלמלא שבאמצע הלילה נשמעו דפיקות בדלת הבית. בני הזוג קמו יחדיו, מבקשים לדעת מי הוא הדופק בשעה כה מאוחרת. מאחורי הדלת עמדה מבויישת אותה שכנה שחתכה את החבל בצהרים. היא בקשה סליחה בדמעות, וסיפרה כי מתחילת הלילה קיבל בנה הקטן חום גבוה העולה ומטפס משעה לשעה, הילד שוכב קודח מחום והיא חסרת אונים. בהיותה משוכנעת שאין מקרה בעולם, היא הבינה כי משמים מאותתים לה על התנהגותה הרעה כלפי שכנתה, והיא באה לבקש את סליחתה. השכנה גבורת הרוח לא סרבה לבקשתה, ומחלה לה בלב שלם.

מן השמים משלמים שכר על גבורה נפשית. כעבור שנה זכתה אותה שכנה שהתגברה באופן כה נפלא על מידותיה, ונולד לה בן, שהיה מגדולי זקני תלמידי החכמים בירושלים.