מעשה בהלך עני שהיה מסובב מבית לבית, הולך מדלת לדלת ופושט יד לנדבה. פרוטה לפרוטה הצטרפה ואפשרה את מחייתו הדלה.
פעם הגיע לביתו של עשיר, לוילה מפוארת רחבת ידים. העשיר ישב במרפסת הפונה אל הרחוב, שקוע בספרי חשבונותיו.
"המתן מעט", הפטיר לעבר העני, "אני מחשב עתה את שווי נכסי, ואסור לי להסיח את דעתי פן אתבלבל בחשבוני!"
נשא הרעיון חן בעיני העני. מדוע לא יחשב גם הוא את שווי נכסיו? נפנה לפינת השולחן, ערם את כל הפרוטות שבכיסי בגדיו ומנה אותן אחת לאחת, סידרן בקבוצות של עשר עשר...
נשא אליו העשיר מבט משועשע: עני מרוד זה מבקש לעשות כמוהו, אמנם קיים הבדל קטן. אני מונה רכוש השווה מיליונים, והוא סופר פרוטות...
סנט בעני בזחיחות דעת ואמר: "מה הינך מחשב, כלום מבקש אתה לדעת כמה חסר לך כדי להגיע לעושרי?"...
"לא לא!" ענה העני, "איני צריך לחשב זאת. כבר ביררתי בעבר, ואני יודע זאת משכבר הימים".
נעורה סקרנותו של העשיר: "לאיזו תוצאה הגעת?" שאל העשיר, משועשע.
"הגעתי למסקנה שאיננו רחוקים זה מזה. ההפרש בינינו מסתכם בעשרה זהובים בלבד", ענה העני.
"הבלים תדבר", הפטיר העשיר ושב לחשבונותיו.
"עשרה זהובים", שב העני ואמר, "שאלתי מבינים ויודעי דבר, והם אימתו את הנתונים שבידי!"
סקרנותו של העשיר התעוררה. אחד מן השניים. או שלפניו אחד הקמצנים – עשיר מופלג החי כקמצן, שעושרו רב מאד ואין הוא ראוי לנדבה, או שלפניו עני עז פנים המתקלס בו, וגם הוא אינו ראוי לנדבה.
"פרש נא את דבריך", תבע.
"בבקשה! התעניינתי אצל הקברן, והוא אמר לי שיש שני סוגי תכריכים בלבד, לעניים ולעשירים. ההפרש במחירם הוא עשרה זהובים..."

מובא במסכת אבות: "... בשעת פטירתו של האדם, אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד!..." (אבות פרק ו', משנה ט').
הנכסים שצבר האדם בימי חלדו נעצרים כאן, בעולם הזה.

לאחר הנצחון במלחמת מדין, כאשר נוכח העם שאיש מהם לא נפגע, אירוע נדיר שהוכיח את השגחתו של הבורא על עמו ישראל, פנו שרי הצבא אל משה ואמרו: "ויאמרו אל משה, עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש. ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכומז, לכפר על נפשותינו לפני ה'" (במדבר ל"א, מ"ט).

שרי הצבא שחוו על בשרם את ישועת ה', הביעו בכך את הכרתם ש"לה' הארץ ומלואה", ה' מנווט את הכל ובהתאם לכך גם הרכוש הנתון בידינו – שלו הוא. בתרומה זו הם המחישו את אמונתם.
בסיומו של הפרק נאמר: "ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאת שרי האלפים והמאות, ויביאו אותו אל אהל מועד, זכרון לבני ישראל לפני ה'" (במדבר ל"א, נ"ד). היה זה זכרון לאותם אנשים שהשכילו להבחין, שגם בעולם החומר שולטת הרוחניות, ובלעדיה אין מאומה. אותה תרומה ניצבה כזכרון, בהכריזה כי לממון אין ערך נצחי. רק כאשר מציבים אותו לפני ה' ומגדילים באמצעותו את הרוחניות, הוא אכן מקבל ערך נצחי.