משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה יצאו אל מחוץ למחנה לקדם את פני הלוחמים, כששבו מן המערכה (במדבר י"ג).

משה גילה שצבא ישראל הפר את רוח פקודת המבצע. בעת הפשיטה על מעוזי המדיינים ועריהם הרגו הלוחמים רק "כל זכר", ואילו את הנשים הותירו בחיים.

מיד קצף עליהם משה על סטייתם במילוי פקודות. "ויקצוף משה... ויאמר אליהם: החייתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'" (שם י"ד-ט"ז). לאחר מכן, הורה להם אישית כיצד עליהם לנהוג ובמה יטהרו, כדי שיוכלו לשוב ולבוא בשערי המחנה (שם פסוקים י"ט-כ"א).

ואז, לפתע, נדם משה, ואלעזר הכהן נטל את שרביט הדיבור. הוא המשיך בהוראה של הלכות מלחמה לאנשי הצבא בנקודה, שבה פסק משה רבו (שם פסוקים כ"א-כ"ד). הוא לימדם כיצד לנהוג בכלי נכרים שלקחו שלל: בכלי הכסף, הזהב, הנחושת, הברזל וכו' (שם). כיצד ניתן לטהרם ומה לעשות כדי להכשירם לשימוש בהתאם לחוקי התורה.

השאלה היא: מדוע החל אלעזר ללמד את אנשי החיל הלכות המתחייבות ממצב המלחמה? הלא משה עומד לידו!

אלעזר הכריז קבל עם ועדה, שהוא משמיע באוזניהם הלכות שלמד ממשה. מדוע לא אפשר למשה לסיים את שיעורו, כמתבקש?

בעיון נוסף, מתברר, ששתיקת משה היתה שתיקה מאונס. לפתע לא יכול היה להמשיך בהרצאה של הלכות השבים ממערכות המלחמה. לעיני כולם שכח את החייב להיאמר.

היה זה רגע מביך. מביך מאד ומכאיב מאד, לכל הדעות. החיילים וראשי העם צפו בחוסר האונים הרוחני שהשתלט לעיניהם על משה מנהיגם, מורם ורבם. הם מחכים לשמוע, מה עוד יש לו להשמיע לאחר דברי המוסר והצווים הספורים שאמר, והוא - המילים נעתקו מפיו. כלום יכולים אנו לתאר עונש גדול יותר למשה? עונש העמידה החשופה הזו, באזלת יד, בפני עמו, עד כי זקוק הוא בדחיפות לתלמידו שיחלצו ממצוקת השכחה?

לימדונו חז"ל, ששכחה זו נבעה ישירות מעובדת כעסו. לא חשוב כלל שצדק בכעסו בטענות החמורות שהעלה.

כי הכעס משנה את מהות האדם. הכעס מנמיך את קומתו הרוחנית. בעת התפרצות הזעם מתקלפות ונושרות המעלות והמידות התרומיות העוטפות את נשמת האדם. קשה לתקן בבת אחת את הנזק שגרם לנשמתו. "אם חכם הוא", אומר התלמוד, "חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים ס"ו, ב').

כי שונה היא התורה ולימודה מלימוד שאר החכמות:

"והתורה לא תשכון בגוף שאינו נקי ממידות רעות. משום שהתורה שייכת לעצמות האדם. ומדברי חז"ל למדנו, שלא רק כשמידות האדם פגומות אין בכוחו לרכוש תורה וחכמתה, אלא שגם החכמה, שהיתה לו מקודם, מסתלקת ממנו משעה שבא לכלל כעס... משום שכלי הקיבול לחכמת התורה הוא גוף נקי ממידות רעות" (שם).

הוא מה שקרה גם למשה, האדם הגדול בענקים. אף שבודאי היה כעסו מורגש בקושי, וללא ספק נקי לחלוטין מביטויי הזעם שאנו, עבדי הכעס, מצויים אצלם.

למרות כל אלו, זה קרה.

מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"