מסיבה מיוחדת נערכה לאחד מעסקני הציבור עם הגיעו לגבורות. איש ישר ונקי כפיים. ביקש הוא לומר מספר מילים: "צעיר הייתי בתחילת דרכי בעסקנות, דם חם זרם בעורקי, כשראיתי עוול   נרתמתי במרץ לעזור, ואם היה צריך הייתי "הופך שולחנות"... לצערי נחלתי כשלונות רבים, כמעט וחשבתי להישבר מהעסקנות. נקראתי לשיחה אצל אחד מגדולי ישראל זי"ע, שטחתי את אשר על לבי, נענה ואמר לי הרבי: "ראה, ברצוני לחלוק עמך כללי ברזל ביוזמות ומהפכות לשם שמים: כאשר עולה במוחך רצון לעשות מהלך מסוים חשוב ומועיל, הבט ימין ושמאל מיהם המצטרפים הראשונים ליוזמתך, אם תמצא שם צעירים קלי דעת או אנשים ממורמרים יושבי קרנות, עזוב לחלוטין יוזמה זו!  המבחן היהודי ליוזמות כשרות הוא התמיכה שאתה מקבל קודם כל מזקני תלמידי החכמים מפני שדעתם מיושבת עליהם. לאחר מכאן גש אל מנהיגי הדור לקבל את הסכמתם. ב. גם לאחר האישור והתמיכה עליך לדעת את הכלל בהשקפה יהודית: "אין המטרה מכשירה את האמצעים!" אם אתה רואה שמכוח יוזמתך הברוכה נעשות פעולות שהן היפך מרוח היהדות, זו האות שאתה לא בדרך הנכונה. עליך לשוב ולגשת אל גדולי הדור ולקבל את הכוונתם. ג. אל תחפש הכרת הטוב, כי על עסקני אמת נאמר בתפילה: "וכל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה הקב"ה ישלם שכרם"  רק הקב"ה ישלם שכרם ולא אף אחד... ד. מכסף וטובות הנאה תברח יותר מאש"...             

פרשת מטות עוסקת בקיום צווי ה' ללחום את מלחמת מדין, בדרך ניסית איש מעם ישראל לא נפגע, מלחמה שהוכיחה את השגחתו של הבורא על עמו ישראל! המלחמה הסתיימה ונשאר שלל רב מה עשו עמו?

נאמר בפסוק: "ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה- ויבאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה" (במדבר ל"א י"א- י"ב) ומפרש רש"י : "ויקחו את כל השלל וגו' - מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בביזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו', ועליהם מפורש בקבלה: "שניך כעדר הרחלים וגו', אף אנשי המלחמה שבך, כולם צדיקים". כלומר שרי הצבא התנהגו בנקיון כפיים בהנהגתם עם השלל, וכן נאמר בהמשך: "ויאמרו אל משה, עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש. וַנַקְרֵב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכו' לכפר על נפשותינו לפני ה'" (שם ל"א, מ"ט).

מה נעשה עם השלל? נאמר בתורה: "ויאמר ה' אל משה לאמר שא את ראש המלקוח השבי באדם  ובבהמה... וחצית את המלקוח בין תופסי המלחמה היוצאים לצבא, ובין כל העדה. והרמות מכס לה', מאת אנשי המלחמה היוצאים לצבא אחד נפש מחמש המאות, מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן... וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים מן האדם מן הבקר מן החמורים ומן הצאן מכל הבהמה, ונתתה אותם ללוים שומרי משמרת משכן ה'." (במדבר ל"א)

עשרים ותשעה פסוקים התורה מפרטת כיצד תתבצע הרמת המכס לה' וללויים! דבר זה דורש עיון מדוע התורה מפרטת פרוט רב כל כך בנושא שהוא לכאורה מקומי ולא הלכה לדורות?!

התשובה היא שיש כאן מסר לדורות ביחס לשלל בכלל ולכסף בפרט, שרי הצבא הצדיקים ויראי ה'  שחוו על בשרם את ישועת ה', הביעו בכך את הכרתם ש- "לה' הארץ ומלואה", ה' מנווט את הכול ובהתאם לכך גם הרכוש הנתון בידינו - שלו הוא. בתרומה זו הם המחישו את אמונתם. היה זה זיכרון לאותם אנשים שהשכילו להבחין, שגם בעולם החומר שולטת הרוחניות, ובלעדיה אין מאומה. אותה תרומה ניצבה כזיכרון, בהכריזה כי לממון אין ערך נצחי. רק כאשר מציבים אותו לפני ה' ומגדילים באמצעותו את הרוחניות, הוא אכן מקבל ערך נצחי. בסיומו של הפרק נאמר: "ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאת שרי האלפים והמאות, ויביאו אותו אל אהל מועד, זיכרון לבני ישראל לפני ה'" (שם ל"א, נ"ד).

יש כאן פן נוסף  לתמונה. נאמר בפסוק: "ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה לקראתם אל מחוץ למחנה" (שם י"ג) רש"י מפרש: "לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטוף מן הבזה". ומנגד המדרש רבה מפרש שיצאו לכבוד החוזרים ממלחמה "להודיע ענותנותו ושבחו של משה שהיו כולם תלמידיו ותלמידי תלמידיו. 

רש"י זה מקורו בסִפרי. ולכאורה פירוש המדרש יותר קרוב לפשט, ולמה בחר רש"י בפירוש הספרי שלכאורה יותר רחוק מן הפשט? "המשכיל לדוד" מתרץ שאנשי המלחמה באו אל משה אבל את השלל הניחו מחוץ למחנה, ולכן יצאו משה ואלעזר בגלל שראו נערי ישראל יוצאים לחטוף.

כלומר מלבד הצדיקים שרי הצבא, היו כאן גם נערים שהריחו... כסף ,שלל, רכוש, יש משהו לחטוף... נערים הרוצים לעשות דין לעצמם, ומדוע דווקא נערים? הלא ידוע לכל שיש מאלה החוטפי שלל שמזמן עברו את גיל הנעורים...?!   

נראה שהדגש נעוץ במושג: "נערים", הגרש"ר הירש מבאר את מושג: "נערים" על הפסוק: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" וזה לשונו: "נער" מלשון לנַעֶר ,להשליך, לנענע. צעירים רוצים להתפתח מתוך עצמם, רשמים טובים או רעים אינם נקלטים בם דרך קבע" כלומר נער באופן טבעי מנער מעצמו רשמים ומוסכמות, כללים וסייגים, הוא פועל באופן טבעי לפי הרצונות והדחפים האישיים שלו.  לכן על  הוריו ומחנכיו לחנכו "למסגרת" מחייבת לקבל מרות של הסמכות מעליו, וכאשר זה לא מתבצע כך, יש הרס וחורבן.

ונאמר בחטא המרגלים: "תִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" (דברים א, כ"ב). רש"י מתאר קירבה זו שהיתה בערבוביה גדולה: ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את ראשי העם. מקשה מרן הנצי"ב מוולוז'ין זי"ע ב"העמק דבר": "מדוע מדגיש משה רבנו בתוכחתו  את הפרט של דחיפות הנערים את הזקנים? ואמר חותני מוהרי"ץ זצ"ל שבא זה המוסר להגדיל התוכחה לעיקר מעשה מרגלים, באשר היה להם להתנצל אשר מתחילה לא היה בזה פסול מחשבה, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, ורק אחר כך על ידי השלוחים הרשעים שקלקלו הדבר, על כן הראה להם משה שלא כן הדבר, דבעניין שבאמת הוא טוב, הוא מתהלך מתחילה במסילת דרך ארץ, מה שאין כן בעניין שתוכו רע, אז רגלים ממהרים לרוץ בשבילים שאינם מתוקנים, ועל כן כאשר ראיתם 'מראש' שאינו הולך בדרך ישר ונוכח, היה לכם להבין שסופו להחמיץ ולקהות שיניים".

ראה משה את הנערים היוצאים לבוז ומאחר שלא נאמר במפורש מה דין השלל, עלולה להיווצר פרצה  רבתי שתקלקל את התחזקות האמונה מניסי מלחמת מדין, על כן משה ואלעזר וכל נשיאי העדה יוצאים לקראת הנערים עוד לפני הפרצה, לעשות סדר ודין, בקביעה מכאן ולדורות, לא יהיו כאן חטיפות של נערים! הם לא יקבעו את הטון לפי מזגם ודמם הבוער, יש הנהגה הקובעת את ההליכות והדרך ארץ כיצד לנהוג ולפעול. וכאשר ייעשה כך תתקיים ההבטחה של חז"ל: "כל הנוטל עצה מהזקנים אינו נכשל".