בטרם נפרד משה רבנו מן העם ולפני שחתם את מסכת חייהם במדבר, הורה להם פרק בהליכות איכות חיים סביבתית. משה אף לימדם כיצד יגשימו איכות חיים זו בפועל בבואם לבנות ערים בארץ היעודה, בעבר הירדן מערבה.

כמו במצוות רבות אחרות, עשתה זאת התורה גם הפעם באופן עקיף, בעת דיון במצווה אחרת. במקרה דנן הנושא הראשי הוא זכויות הלוויים בארץ ישראל: "צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת" (במדבר ל"ה, ב').

על פי צו התורה זכו הלווים בארבעים ושמונה ערים ברחבי הארץ (במדבר ל"ה, ז'). שבט לוי, מבחר השבטים, נכון הוא לעבודת בית ה', ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים. השבט התפזר בכל אזורי הארץ. הערך החינוכי של תפוצת השבט התורני בקרב העם כולו והשפעתה המעשית של ישיבתו על איכות חיי העם - לא יסולאו בפז.

בשולי הערים, העניקה התורה ללוויים תוספת חשובה - מגרשים: "ומגרש לערים סביבותיהם תתנו ללוויים, והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם" (שם ב'-ג').

מגרשים אלו שהקיפו את ערי הלוויים, נמדדו "מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב" (שם, ד'). "ומדותם מחוץ לעיר... פאת קדמה... פאת נגב... פאת ים... פאת צפון אלפיים באמה והעיר בתווך" (שם ה').

המידות: "אלף אמה סביב" ו"אלפיים באמה", אינן עומדות בסתירה. הן תוחמות את גבול שני סוגי החגורות שהקיפו ערים אלו, ושתיהן כלולות בצו של מתן הערים ללוויים.

החגורה החיצונית יועדה על ידי הפסוק לעיבוד חקלאי. תפקידה לספק את צורכי העיר בגידולי קרקע שונים. אמנם נחלת שדות וכרמים בקנה מידה גדל לא ניתן ללוויים כמו לשאר השבטים, אך ניתן להם שטח אדמה מצומצם למחייתם. החגורה הפנימית חייבת להיות ריקה מגידולים. ייעוד אלף אמה אלו (כחצי קילומטר), שהקיפו את העיר מכל צדדיה, מעניין הוא ביותר כמובא ברש"י: "להיות נוי לעיר. ואין רשות לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה".

אנו עומדים בפני הדוגמה העתיקה ביותר לחקיקה בתחום תכנון הערים בהיסטוריה. במצוות התורה באה לידי ביטוי זכותו האלמנטרית של האדם להתענג על אוויר צח ולהנות מיופיים של נופים שלא זוהמו בידי אדם. הלכה זו משמיעה ברמה את מחאת התורה נגד צפיפות הדיור, נגד המחנק של הערים, נגד המגמות הכולאות בני אנוש בכלובי בטון וזכוכית שמוקמו בתוך אוויר מזוהם, רעש ולכלוך, כשנחשי אספלט זוחלים ביניהם.

"חוק המגרשים הפנויים" הוא החוק הקדום ביותר המתייחס לבעיות האורבניזציה (העיור). לפנינו נוסח מלפני למעלה מ-3000 שנה לעקרון "החגורה הירוקה" המאפיין את תכנון הערים בתקופתנו.

ואם כי נאמרו הדברים אגב דיון במצוות ערי הלוויים, מהווים הם הנחיה כללית, הדורשת להתחשב בעת תכנון עיר חדשה בצורתה האסתטית העתידה של העיר  ובמניעת מוקדי זיהום.

המוּדעוּת הסביבתית בימינו והחקיקה האקולוגית שבאה בעקבותיה, הינן פרי החשיבה המודרנית, שהתפתחה בעשרות השנים האחרונות. רק עתה הבין האדם כי חשוב לשמור על עולם החי והצומח ולהגן עליו מפני נזקים. קודם לכן, עשה האדם בטבע ככל העולה על רוחו, מבלי להיות ער לעובדה כי הוא כורת את הענף שעליו הוא יושב. בתרבויות העולם, לאו דוקא העתיק, קשה למצוא דוגמאות לחקיקה אקולוגית בתקופה הקודמת למאה השנים האחרונות.

לעומת זאת, עיון במקורות היהדות מגלה תפיסה אקולוגית מתקדמת להפליא במירב תחומים. תפיסה תורנית זו אינה מסתפקת בנקיטת צעדי עונשין כלפי עברייני סביבה, היא גם מתחקה אחר השורשים האנטי חינוכיים של הזיהום האקולוגי, ועוקרת אותם מן השורש. היא כוללת רעיונות חדשניים שהעולם הכללי התוודע לקיומם רק בעשרות השנים האחרונות. כמעט אין היבט אקולוגי שחז"ל לא נתנו עליו את הדעת.

שלושה יעדים מרכזיים עומדים לנגד עיניהם של אוהדי הסביבה: מניעת התפשטות בלתי מבוקרת של השטח העירוני, יצירת הפרדה ברורה בין אזורי תעשיה לאזורי מגורים וחיזוק המגע בין תושב העיר לעולם הטבע, באמצעות הקפת העיר בפארקים שיהיו נגישים לכל אדם.

טבעת ירוקה זו המקיפה את העיר היא דו-תכליתית: היא מונעת "צמיחה" בלתי מבוקרת של השטח העירוני, מה שקרוי בשפה המודרנית "זחילה אורבנית", והיא גם מבטיחה את הקשר בין תושב העיר הכלוא במגדלי בטון, זכוכית ופלדה, לעולם הטבע החי והפורח שסביבו. זהו קשר, שלפי תפיסת היהדות הוא נחוץ לאיזונו הנפשי של האדם.

וכך כותב רבי שמשון רפאל הירש: "נראה כי חוק זה נועד להגביל את התפשטות העיר והפיכתה למטרופולין ענק שיושביו מנותקים לחלוטין מהשדות. ה'מגרש' תוחם את גבולות העיר במסגרת שאין לפורצה. כאשר האוכלוסיה גדלה, יש להקים ערים חדשות במקומות שלא שימשו למטרות חקלאיות".

בעיה נפוצה העומדת בראש סדר היום האקולוגי, היא סוגיית הזיהום הסביבתי. מקרים מסוג זה מעוררים שורה של שאלות עקרוניות, כגון: האם האדם אחראי למפגעים שהוא מותיר בשטחים ציבוריים? האם ניתן להגביל את השימוש שהאדם עושה בשטחו הפרטי, כאשר שימוש זה מפריע לשכנים? ועוד.

מתברר, שחז"ל כבר נתנו את דעתם לשאלות אלו והתייחסו אליהן בהרחבה. לדוגמה נזכיר את קביעתו של הרמב"ם (הלכות שכנים פרק י"א, הלכה ו') שלפיה האדם חייב להרחיק מביתו כל דבר הגורם נזק לשכניו, אלא אם כן מחלו השכנים והסכימו לנוכחות המפגע. לכלל זה יש יוצא מן הכלל. קיימים ארבעה סוגי מפגעים, שיש בכוח האדם למחות כנגדם, גם אם בתחילה הסכים לקיומם: עשן, אבק, ריח רע ורטט. גם אם בתחילה מחל השכן, הרי שבהמשך מתברר לו שהמפגע מציק מאד, וקשה מאד לגור בסביבתו. מקרים אלו נמנים עם הבעיות העיקריות שאיתן נאלץ להתמודד תושב עיר מודרנית.

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון", כך מספר המדרש, "נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, אמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך".

הבה נשמור על העולם שקיבלנו, ונשאירו צח ונקי, טהור כביום היבראו.