לפני עשרות שנים באזור מגורי התרחש אסון, נהג רכב פרטי, יצא מרכבו לעבר חנות כלשהיא  במעלה הרחוב, ברוב חפזנו הוא שכח להוריד את בלם היד העוצר את הרכב, לאחר כשתי דקות הדרדר הרכב במהירות ופגע בילד קט. הילד רח"ל נהרג במקום. כשהתוודע הנהג לאסון עולמו חרב עליו. הוא ירד על ברכיו, התיישב ליד גופת הילד ובכה בזעקות שבר "מי ייתן מותי תחתיך". גם כשהמשפחה האבלה ניסתה לנחמו ולומר לו מפורשות שאין להם כעס עליו, הוא מאן  להתנחם. שיאו של השבר היה בעת הלוויה, כאשר הורידו את גופת הילד אלי קבר, קפץ הנהג לתוככי הקבר הטרי וביקש בבכי שיקברוהו יחד עם הילד!...

אירוע טראומטי ומזעזע שכזה, ליווני שנים ארוכות. לפני כמה שנים פגשתי את הנהג ושוחחנו. לדבריו, מכיוון שהיה נהג מומחה וותיק. הוא הרשה לעצמו מידי פעם לקחת סיכונים הנראים כ'קטנים', אך מאז חייו השתנו מקצה לקצה בכל התחומים. הוא הגדיר את תחושתו: "אני נמצא בעיר מקלט עד סוף חיי על כל המשתמע בכך. אין יום שבו מראה הילד אינו מש מעיני! אני הולך לישון אתו בלילה וקם אתו בבוקר. המפלט היחיד שיש לי הוא לימוד התורה המשכיח מעט את הצער, ומשפחתי היקרה התומכת בי. רק הם מחזיקים אותי לבל אתרסק לחלוטין".           

פרשת מסעי עוסקת בסוגיית ערי מקלט. ערים המיועדים לרוצחים בשגגה. אין מדובר ברוצח מועד, אך גם לא באונס גמור, כי אם  באדם שהתרשל, לא נזהר במידה הראויה, ותקלה חמורה של רצח בשגגה יצאה תחת ידו. כפי הנאמר בפסוק: "ואשר יבא את רעהו ביער לַחְטֹב עצים ונדחה ידו בגרזן  לִכְרֹת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי". (דברים י"ט ה')  יער הוא רשות משותפת לרבים, בה כל אחד יכול ללכת ולהסתובב ולכרות שם עצים. בשל כך נדרש מחוטב העצים להישמר ולהיזהר בעת כריתת העצים, כדי שלא יפגע באחר. אך הוא הרשה לעצמו להניח שהכול בסדר והוא נהג בחוסר זהירות משווע אשר הוביל להרג אדם חף מפשע.

על איש כגון זה מצווה התורה: "והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם וְנָס שמה רצח מכה נפש בשגגה" (במדבר ל"ה י"א) פרשתנו חותמת ומכתימה בתו של קלון איש זה תחת קטגוריית "רציחה" למרות שעליו נאמר: "המכה נפש בפתע בלא איבה, והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו". אך עדיין - רוצח הוא! כפי שמכריעה הגמרא: "אם רצו אנשי עיר המקלט לכבדו יאמר להם: 'רוצח אני!'" (מכות י"ב) ואף אחרי מות הכהן הגדול אשר בפטירתו משתחרר הגולה מערי מקלט, נאמר עליו בתורה: "ישוב  הָרֹצֵחַ אל ארץ אחוזתו".

וכאשר הוא שב לביתו מגלותו נאמר בגמרא לדעת רבי יהודה: "ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב - למשפחתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו". מפרש שם רש"י: שאם היה נשיא או ראש בית אב אינו חוזר לגדולתו! ולא עוד אלא נאמר עליו שם בגמרא:

רבי שמעון בן לקיש פתח לה: "ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו" (שמות כ"א) - "כאשר יֹאמַר  משַל הַקַּדְמֹנִי  מרשעים יצא רשע, וידי לא תהיה בך" (שמואל א'  כ"ג) במה הכתוב מדבר? -  בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג, ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים, ולזה אין עדים, הקב״ה מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו,  זה שהרג במזיד (בעבר) נהרג (כעת), וזה שהרג בשוגג גולה". ומבאר שם רש"י: "מַשל הקדמוני היא: התורה! שהיא מֶשל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם, והיא אמרה: "מרשעים יצא רשע" והיכן אמרה? "והאלקים אנה לידו" והאיך הקב"ה ממציא מכשול לאדם לחטוא? אלא על ידי שהיו שניהם רשעים - ההורג והנהרג, ההורג היה חייב גלות (בעבר) ואין עֶד בדבר והוא לא גלה, והנהרג היה חייב מיתה (אך) ואין עֶד בדבר ולא נהרג, לפיכך הקב"ה מזמינם לפונדק אחד".

יחס חמור זה אל אותו מכה נפש 'בשגגה' הנושא שם קלון של 'רוצח' וההגבלות המושמות עליו אינם סרים ממנו עולמית! כפי שנפסק בהלכה: "כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא יישא את כפיו, ואפילו עשה תשובה!" (שו"ע אור"ח ס' קכ"ח ל"ה) מקור הלכה זו נדרש מהכתוב: "ובפרשׂכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו". (ישעיה א') 

יש להתבונן בזאת, ניחא רוצח בזדון כל חומר הדין שיושת עליו מקבל הוא זאת ביושר! אך כאן אמנם מעשה זה לא היה באונס גמור, אך סו"ס עסקינן  בשגגה מדוע נידון הוא להיקרא 'רוצח' כל ימיו ועליו לשאת תו קלון זה, הלא שגגה יצאה תחת ידו?!

מבאר זאת בעל "מנחם ציון" זצ"ל שאיש זה משהו פגום התגלה בהנהגותיו, האיש היה אמור להעריך שהמכשיר שבידו, שייעודו עשוי להיות חיובי ככלי עבודה (כגון: גרזן, סכין, הגה) עלול גם לגרום סכנה עד כדי אבדן חיים, אך הוא בחר לנהוג בשיטת: ה"סמוך"- יהיה בסדר. הוא הוכיח בהתנהגותו זילות לחיי אדם. אסון זה היה נמנע לו היה זהיר במעשיו. משמים גלגלו לפתחו אסון זה כתמרור, כי חייב הוא מפני חוסר זהירותו! כפי הנאמר במשלי: "כי לא יאנה לצדיק כל און ורשעים מלאו רע" (י"ב) ומכאן לומדת הגמרא: מגלגלין חובה ע"י חייב" (שבת ל"ב), א"כ זה שהאלוקים אנה לידו 'חובה' כה חמורה, יש רגלים לדבר שהוא מגלם אדם 'חייב'... ומכוח זה פוסקת הגמרא: "אדם מועד לעולם בין שוגג, ובין מזיד, ביו ער, ובין ישן" (ב"ק כ"ו) וכל זאת מפני שהתורה דורשת מהאדם זהירות ורגישות למעשיו לבל יפגע ויזיק לסביבתו. וע"כ עליו להפנים היטב שאם חלילה יתרשל ויחטא בחטא הזלזול והזילות לחיי אדם יחשב הוא כ'רוצח' גם אם זה נעשה בשגגה.

אך מנגד, מלמדתנו התורה, לאחר שהאסון התרחש, עלינו לנהוג בחמלה, ברחמים, ובכבוד, כלפי האיש ומשפחתו. וזאת נלמד מדיני "עיר המקלט", עיר זו יותר מאשר משמשת כהגנה מפני גואל הדם, יש בה בעיקר מימד של "כפרה ותיקון" כפי שמלמדנו מרן הגרי"ש אלישיב זי"ע ב"דברי הגדה":  עיר מקלט משפיעה חיובית וחינוכית לרוצח - כפי שהעיר ירושלים עיר הקודש השפיעה על הבאים בשעריה. וזאת מפני שערי מקלט היו במקום משכן הלווים, הלווים שהיו מובדלים מעולם החומר, וחיו את חייהם בעולם הרוח, הם שמשו דוגמא חיה לאותו איש לראות את החיים במבט של תורה. והתורה מחנכת לחיי זהירות ביתר משמר. וכשהוא חי בחיבור לחברה של אנשי תורה ויראה בלבד הוא מתחנך לראות את העולם במשקפיים אחרות לגמרי.

וכפי שכותב ה"חינוך": "שערי הלוויים נבחרו לקלוט את הרוצח בשגגה "יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו". (מצווה ת"ח)

ובכך התורה רוצה להעביר מסר של רגישות וכבוד כלפי הרוצח בשגגה, הנה קרה אסון גדול - אבדן החיים של הנרצח, אך גם חייו של הרוצח בשגגה נהרסו לחלוטין. אמנם הוא נשאר חי פיזית, אך נפשית הוא כמעט  בגדר מת... ע"כ נאמר: "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" (דברים ד' מ"א) מהו "מזרחה שמש"? אמר ר' יוסי ברבי חנינא: "אמר לו הקב"ה למשה: הזרח שמש לרוצח, ונתת לו מקלט שיגלה לשם, שלא יאבד בעוון הרציחה, כשם שהשמש הזה מאיר לעולם".

כלומר, עלינו להאיר את החושך שבו שרוי הרוצח בשגגה לבל נאבד עוד נפש, "שלא יאבד" - לא רק בשל רצונו של גואל הדם לפגוע ברוצח אלא שהרוצח עצמו לא יתרסק נפשית. הוא פעל אמנם בחוסר זהירות ותוצאותיו חמורות, אך זה נעשה בשגגה. וכיום חייו אינם חיים. השאיפה היא לשקמו ולהחזירו לחיים נורמליים לאחר עבודה והפנמה ליתר זהירות לחיי אדם. התמיכה הרוחנית והחום האנושי שבאים מהלוויים, אנשי קודש ובעלי מידות, הדבקות וההתחברות עמם - כל אלה מאפשרים להניע תהליך של שיקום ערכי ורוחני. ועל כן נפסק: "תלמיד שגלה מגלים רבו עמו" וזאת מפני שעולמו של אותו תלמיד חרב עליו, ומצבו הנפשי הקשה בעקבות מה שאירע עלול להביא אותו לאבדון רוחני, חיים ללא טעם. יש לעזור לו למצוא ערך ותכלית לחיים לאחר מה שעשה כדי שיתקן את אורחות חייו והליכותיו. ויוכל לחזור לחיי חברה תקינים על ידי לימוד תורה, חכמה ומוסר. יהי רצון שלא ימצא שוד ושבר בגבולנו.

מוקדש לע"נ רבינו הגדול רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב זי"ע אמן.

ולע"נ הגאון הגדול רבי משה מרדכי חדש זצוק"ל

שהיום יום פקודתם. ת. נ. צ. ב. ה.