בין חולמי החלומות שהגיעו לאמריקה, הגיע גם ראובן יחד עם אשתו ובתו. אך ראה מרחוק את פסל החירות, וההתרגשות בלבו עלתה וגאתה. דמעות של אושר נצצו בעיניו, הנה סוף סוף מגיע הוא אל ארץ מושא חלומותיו. מהיום לא יצטרך לעמול על כל פרוטה, מהיום לא יצטרך לחשב כל פרוטה שהוא מוציא. הוא יוכל לבזבז ביד רחבה ועדיין יישאר לו די והותר. חסל סדר חישובים, נגמר עידן החסכנות.

האוניה עגנה. בזה אחר זה החלו האנשים יורדים, מביטים סביבם לוודא כי אכן זכו לדרוך על אדמת אמריקה, והאושר נסוך על פניהם. גם ראובן ירד אל החוף, צובט את עצמו לוודא כי אינו הוזה. פרש את כפיו למעלה ובפיו שירה: "איי, אמריקה אמריקה, ארץ חלומותי..." את שירתו הפיוטית קטעה אשתו באחת: "מה לך מסתכל למעלה, שכחת כי באמריקה מתגלגלים דולרים על הרצפה? הנה השטר הראשון של עשרה דולרים, תתכופף ותרים אותו".

הוא הניף את ידו לאות ביטול. "מה קרה לך? נראה לך שבאנו עד אמריקה כדי להרים שטרות של עשרה דולרים? חכי, עוד מעט נגיע לעיר שם מתגלגלים שטרי המאה והאלף, שם שווה להתכופף!"

כמובן, לא ארך זמן רב והחלום התנפץ באחת אל סלע המציאות. לא שטרות של אלף, גם לא של מאה, ואפילו לא של עשר. אף אחד מאלו אינו צומח על העצים ואינו מתגלגל ברחובות. באמריקה עובדים קשה. באמריקה יודעים שבשביל כסף צריך להזיע.

גם ראובן קלט את הרעיון מהר מאד. הרבה אפשרויות לא היו לו. מהחלומות הוורודים לא נותר זכר. ראובן הפך להיות אמריקאי בנשמתו. הוא הפנים את הרעיון כי בשביל כסף מתאמצים, בשביל כסף משקיעים ובשביל כסף צריך לוותר על דברים רבים אחרים.

עברו שנים מספר וראובן התאקלם. כמו כל אמריקאי טוב, כבר היתה לו תיאוריה משלו על משמעות הכסף וחשיבותו, על נחיצות החיסכון ועל סכנת הבזבוז. גם כשהחלו כיסיו לתפוח, יודע היה להעריך כל פרוטה והיה מוכן להתכופף ולהרים אפילו שטר של דולר אחד.

באחד הימים, בעודו פוסע ברחובה של עיר, ממהר לפגישת עסקים חשובה, הוא ראה אדם עומד בחלון ביתו ובידו שטרות של דולרים ירוקים, חדשים ומגוהצים. שטרות של מאה דולרים, ובזה אחר זה הוא קורע אותם לפיסות קטנות ומשליך אותם אל הרחוב הסואן.

ראובן מתבונן באיש, מחפש לראות שביבים של היגיון, של שכל. הוא חושב לעצמו האם מדובר באדם שפוי או לא. הוא מסתכל ומתבונן, ועובר אורח ששם לב למתרחש, לוחש באוזנו: "נורמלי או לא נורמלי, שפוי או לא שפוי, שלו זה בטח לא!"

*           *           *

אם אתה רואה אדם שמבזבז את זמנו, הוא בטח לא שלו.