כשהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ששרה תלד לו בן אשר יהיה יורשו, מגיב אברהם בארבע מילים הטומנות בחובן משמעות גדולה לעתיד: "לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית י"ז, י"ח). במילים אלו ביקש אברהם שישמעאל יחיה ויתקיים כל ימות עולם. בקשה זו של אברהם נתנה לישמעאל בנו כח עצום – כח תפילתו ותפילת צאצאיו.
שלושת אלפים שנה חלפו ואנו עדיין מביטים בעיניים כלות בכוח התפילה ובקנאותם הדתית של צאצאי ישמעאל. מדי שנה עולים לרגל מליוני מוסלמים מכל רחבי העולם למכה. כאן בארץ ישראל, בעיצומה של מלאכת הבניה חולצים הפועלים הערביים את נעליהם, ומכוונים עצמם לעבר מכה. מנהיגיהם אינם יכולים לסיים משפט מבלי לומר: "בעזרת אללה". הם מתפללים אל אותו א-ל אחד, אלקי אברהם, אליו אנו מתפללים.
אך קיים הבדל מהותי, עמוק ומשמעותי בין תפילותינו, תפילות עם ישראל, לבין תפילותיהם.
אנו מתייחסים אל התפילה כאל עבודה, מלשון עבדות. כשם שעבד, הבא לבקש דבר מאדוניו, מבקש זאת בזכות חסדי אדונו ולא בזכות מעשיו, כך גם אנו, ניגשים לפני מלך מלכי המלכים באימה, ביראה ובהכנעה ומבקשים ממנו מתנת חינם. רעיון זה בא לידי ביטוי בשם "ישראל", שחז"ל מפרשים אותו: ישר - א-ל. התפיסה היהודית היא כי ישר ה' בכל מעשיו. בתפילותינו אנו מקבלים את רצונו ומכירים בכך שאיננו ראויים למתנתו.
שורש תפילות ישראל נעוץ בעקידת יצחק, בקרבן הראשון אשר עלה על גבי המזבח במקום המקדש. נכונותו של יצחק למסור את חייו, הורישה לכלל ישראל כולו את כח מסירות הנפש על קידוש ה'. כח שהופיע שוב ושוב על דפי ההיסטוריה, הוא הכח לוותר על הכל, אפילו על החיים, למען קדושת שמו באהבה.
בני ישמעאל אינם מכירים כלל את המושג עבודה. שמם מעיד עליהם - "ישמע - א-ל" – כל כוונתם בתפילה היא שה' ישמע את בקשותיהם. כביכול הם נותנים פקודות לה' ומורים לו מה יעשה. ישמעאל נמשל לילד גאה התובע מאביו מתנות, כאילו הן מגיעות לו על פי דין. הוא מרים את ראשו בגאווה ודורש לקבל את כל אשר לבו חפץ. גם מסירות הנפש הידועה של בני ישמעאל אינה מוקרבת כדי לקדש את שם ה' בעולם הזה, אלא רק משיקולי כדאיות - כדי לזכות לעולם הבא הדמיוני שלהם.
תפילותיהם של בני ישמעאל אינן מסוג התפילות אליהן ה' מתאווה, אך יחד עם זאת עדיין יש בהן את כח התפילה. אוי לנו, מאותה שעה בה אמר אברהם אבינו: "לו ישמעאל יחיה לפניך". אך למרות הכל, עדיין נותר לברר האם יש לאל ידינו לעשות דבר כדי למתן או אפילו לבטל את להט התפילות של בני ישמעאל?
נחמה גדולה היא לנו: כח התפילה של בני ישמעאל משגשג רק כאשר תפילות ישראל הינן רפות וחלשות. מסגד עומר יכול להתקיים רק בהעדרו של בית המקדש. ישמעאל ממלא את החלל שמותירות אחריהן תפילותינו החסרות.
הארי ז"ל כותב כי הגימטריה של המילה: "הגר" היא מאתיים ושמונה, כגימטריה של המילה: "יצחק". הגר רוצה להיות במקום יצחק. גיבורת הסיפור של באר לחי רואי משתוקקת להיות עמוד העבודה. היא רוצה שכח התפילה יהיה שייך לה ולבניה.
הגר עצמה הפכה את באר לחי רואי למקום המתאים לתפילה "ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה א-ל רואי, כי אמרה הגם הלום ראיתי אחר רואי" (בראשית ט"ז, י"ג), האם לימדה את בנה את ערך המקום וישמעאל העביר כח זה הלאה לזרעו אחריו. יצחק אינו יכול להרשות לישמעאל לשלוט במקום תפילה בעל עוצמה כה רבה, ואינו יכול להרשות לילדיו של ה"פרא אדם" לעמוד בדרגה גבוהה יותר מילדיו בכח התפילה.
כאשר יצחק עושה את דרכו להר המוריה לתקן את תפילת מנחה, הוא עבר דרך באר לחי רואי. "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כ"ד, ס"ב).
יצחק לקח את השראת המקום וכיוון אותה לעבר תפילת מנחה, אשר תאמר במקום העקידה. הוא לימד אותנו כי יש לחפש את ה' בכל מצב ובכל מקום אפילו במחיר של מסירות נפש. "באר לחי רואי" שייכת מאז ומתמיד לכלל ישראל.
כאשר עם ישראל ישא את תפילתו ממעמקי לבו, שוב לא תועיל תפילת ישמעאל.