לפתע, ביום בהיר הוטל על אברהם אבינו לקום ולעזוב את מקום מגוריו, את שכניו, את סביבת ילדותו ואת קרובי משפחתו. מקל הנדודים הונח בידו והוא נצטווה לקום ולצאת לעבר יעד נעלם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א'). הסיבה לציווי אינה מצויינת בפירוש בציווי ה'. אברהם ממלא אחר ההוראה רק משום שזהו צו הבורא. הוא ממהר לצאת לדרך בזריזות המאפיינת את כל הליכותיו. "וילך אברהם", מיד, "כאשר דיבר אליו ה'".
הניסיון שנתנסה בו אברהם אבינו בעת הליכתו מארצו, ממולדתו ומבית אביו, לא הצטמצם בהקרבה גופנית של הליכה אל "ארץ לא זרועה". היה כלול בו גם ניסיון רוחני עמוק וקשה.
הצו שנאמר לאברהם לצאת ממולדתו, כלל גם את ההוראה הקשה ביותר לאדם: לחיות בבדידות, ללא האוכלוסיה שהכיר עד כה. היתה כלולה בצו זה גם ההוראה שלא להתערות באוכלוסיה שהוא צועד לארצה.
אברהם נותר איתן בדעתו ובאמונתו, גם כשנותר במיעוט. לא לשווא הוא נקרא: "אברהם העברי", שכן זו היתה התכונה שאפיינה אותו. למרות שכל העולם עמד מן העבר האחד, הוא התאזר בגבורה ועמד מן העבר השני. יחיד, בודד אך יציב באמונתו.
סגולה זו נותרה קבועה גם בלב צאצאיו. קשיות העורף היהודית הפכה לשם דבר. למרות המאמצים שנעשו על ידי עמים רבים ולמרות הלחצים שהופעלו לאורך כל הדורות על יהודים לעזוב את דתם, הם נותרו דבוקים בה, יחידים מול רבים. הגרעין שממנו נובעת היכולת להתייצב איתן מול הרוח הסוחפת, נקלט היטב אצל הבנים.
על כך התבטא בלעם, גדול נביאי אומות העולם בהתפעלות: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט'). הצורים והגבעות הם האבות והאמהות שהלכו בראש המחנה. העם הצועד בעקבותיהם בדרך שהם התוו מבודד הוא מדרכם של העמים הצועדים בדרך שונה.
הקשר הנפשי בין אברהם לבניו אינו מסתיים בבדידות זו, הוא מעפיל לשלבים גבוהים יותר.
אברהם אבינו נתנסה בימי חייו בניסיון נוסף. הוא גילה נכונות להיות מושלך לכבשן האש על אמונתו. אותה נאמנות למופת, אותו ציות לדבר ה' אפילו במחיר החיים, הראה גם בנו יצחק בעקידה בהר המוריה.
תופעה זו חוזרת על עצמה בכל דור. באורח קבע מביעים בני הבנים את נכונותם המלאה למסור את נפשם על קידוש השם. הרמב"ם באגרת תימן, מצטט הבטחה מפורשת מדברי הנביאים, כי לעולם לא ייעדרו מהעם היהודי בנים אשר יהיו מוכנים לההרג על קידוש השם כאברהם אביהם.
תופעת מסירות הנפש קיימת בכל רבדי העם. גם פשוטי עם, אנשים שלא נחשבו כאישי סגולה, בהגיע עת מבחן, מוכנים היו למסור את נפשם על מזבח רצון ה'. מורשה אחוזה בידם מאברהם אביהם שמסר את נפשו באור כשדים עבור אמונתו.
זוהי הנקודה היהודית שאת שורשיה נטע אברהם, האב, והיא הכתה שורשים עמוקים בלב צאצאיו עד לדור האחרון.
למעשה, תופעה זו של מסירת הגוף והנפש על קדושת ה' דורשת ליבון, שהרי האינסטינקט היסודי ביותר של האדם הוא יצר הקיום. האדם מוכן לאבד את כל אשר לו, ובלבד שלא יאבד את חייו. הנכונות למסור את הנפש היא תופעה על-טבעית. כיצד ניתן להסביר אותה?
כיצד ניתן להסביר את רבבות המקרים בהיסטוריה, שיהודים אשר הוגדרו על ידי עצמם ועל ידי סביבתם כלא דתיים, ולמרות זאת, לא היו מוכנים לקנות את המשך חייהם במחיר בגידה והמרת דת. אין לכך כל הסבר פסיכולוגי.
ההסבר הוא רוחני. תופעת קידוש השם מוכיחה שבמקדשי השם קיימת נשמה אלוקית, נשמה נטולת אגו, שכל מגמתה דבקות נצחית בקב"ה בקשר בל יינתק! גם ביהודי המרוחק שוכנת נשמה אלוקית. למרות ריחוקה ואדישותה ברבדיה החיצוניים, עדיין היא נחרדת מן הניסיון לנתקה כליל מאביה שבשמים.
לא רק על סף המוות, מול מוקדי האינקוויזיציה או לנוכח מסעי הצלב, מוסר היהודי את נפשו. גם בימים כתיקונם, כאשר אין השפעה של נסיבות רגישות, עדים אנו לתופעות ספונטניות של אמונה בלב יהודים, גם כאלו המכנים עצמם "לא דתיים".
קידוש ה' הוא עבודתו הפרטית של כל אחד את בוראו. היחודיות של כל אדם היא גם יחודיות בקידוש ה'. קידוש זה נעשה תדיר במהלך חיינו, בפעולותינו היום יומיות ולאו דוקא מול המוקד.
אם נשכיל לחדד את המבט ולראות בכל ניסיון את ייחודו, להאמין בכל לב שלא ישוב עוד נסיון כדוגמתו, הרי שכבר פסענו את הצעד הראשון לקראת הניצחון! הנצחון הוא קידוש שם ה' בעולם כולו. כל יהודי העובד את בוראו גורם לקידוש ה' יחודי השייך רק לו.
נסיונו של אברהם אבינו סלל את הדרך לפני בניו לאורך כל הדורות, כאשר גם הם ניצבו הכן למסור את עצמם עבור קדושת שמו של הבורא הן בחייהם והן בנכונותם למסור את נפשם.