חמישה מלכים שהיו משעובדים לארבעה מלכים גדולים וחזקים, מרדו בהם. כתגובת נגד, היכו ארבעת המלכים את המורדים, שללו את רכושם ושבו אותם. כשנודע לאברהם אבינו שגם אחיינו, לוט, נלקח בשבי, אסף את חניכיו ויצא למלחמה נגד הצבא המנצח, הביס אותו, וזכה ברכוש הרב של כל המלכים, גם יחד.

מלך סדום המוכה, המושפל והמפוחד התחבא בבור. הוא שומע שאויביו חוסלו באופן מפתיע, ו'האדם החזק' הוא למרבית הפלא, אברהם שהגיע מחרן! הוא יוצא מן הבור ומבקש מהשליט החדש לגלות רוחב לב: "ויאמר מלך סדום אל אברם, תן לי הנפש והרכוש קח לך" (בראשית י"ד, כ"א). הוא מבקש מאברהם שישחרר לפחות את האנשים. על הרכוש הוא מוותר מראש.

תגובתו של אברהם מפתיעה (שם כ"ב-כ"ג): "הרימותי יד אל ה'... אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם".

אני לא לוקח מכל השלל אפילו שרוך נעל. כסף שבא על ידי שפיכות דמים, ממון שגרם לדמעות ולאנחות, לעולם לא אגע בו! העושר שבורא העולם הבטיח לי, יבוא בדרך של שלום ושמחה.

אברהם יצא למלחמה מסיבה אחת בלבד, כדי להציל את לוט מן השבי. היתה כאן 'מלחמת הצלה', ולא מלחמה כדי להשיג שלל. אם אמנם יקח אברהם את השלל הרב שהגיע לידיו, הבריות יאמרו שהסיבה שאברהם יצא להילחם והרג נפשות רבות, היא חמדת הממון והשלטון. אותו אברהם המתיימר להיות איש חסד ורחמים, נביא אלוקים ומכניס אורחים, איננו אלא שוחר מלחמה ומדון!

תכלית חייו של אברהם הייתה לקדש שם שמים. להחדיר ללב הבריות את האמונה שה' אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו. לא רק דיני נפשות מוכרעים על ידי הקב"ה, גם נושאי הממון הם ביד ה'. הרבה דרכים לה' לתת לאדם את מה שברצונו לתת לו. הרכוש שיגיע לאברהם באופן שמלך סדום יוכל לומר עליו: 'אני העשרתי את אברהם', הוא ממון פסול, ואברהם אינו מוכן להכניסו לרשותו.

אברהם עמד בדילמה קשה. האם עליו ליטול את השלל ובכך יהיה 'קידוש ה'', הממון יהיה סימן לכך שבעזרת מספר נערים הוא ניצח מלכים חזקים ונוטל את רכושם, והרי לפנינו נס שלא נשמע כמותו. אך מנגד, קיים שיקול שבלקיחת השלל יש חילול ה'.

אברהם אבינו הכריע שאין כל מצוה בלקיחת הכסף, שברכה הבאה מכח צרה אינה ברכה. ולכן, סירב ליטול את השלל.

לא די שאברהם מסרב לקחת את השלל, הוא אף מעגן סירוב זה בשבועה חמורה (שם י"ד, כ"ב): "הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון קונה שמים וארץ". כולם יודעים עד כמה חמורה השבועה. הוא חרד שמא יגבר עליו יצרו ויתחרט, ובסופו של דבר יקח מן הממון. לכן, חסם את דרך הנסיגה, על ידי שבועה.

מה טמון בסירוב זה ואלו תובנות הוא מלמד אותנו.

מה רע במתנות עד שיש לברוח מהן? מדוע ראה בהן גם שלמה המלך דבר כה שלילי, עד שלדבריו השנאה אליהן מוסיפה חיים, כפי שנאמר (משלי ט"ו, כ"ז): "ושונא מתנות יחיה".

בדברי קדמונינו הועלו מספר נימוקים בשבח ההימנעות מנטילת מתנות.

הראשונה היא החובה להתרחק מתאוות ממון. בפסוק העוסק במתנות נאמר: "עוכר ביתו בוצע בצע, ושונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז). שלמה המלך עורך ניגוד בין בוצע בצע שגורם רעה לו ולביתו, לבין שונא מתנות, המרבה חיים.

מעטים הם האנשים שאינם נגועים בנגע רדיפת הממון. גם מי שנתברך בעושר רב, אינו נגמל מתאווה זו. אדרבה, ככל שהאדם מצליח לצבור יותר ממון, גדלות השגותיו בתחום זה...

אנשים מפקירים את בריאותם ואת טובת משפחותיהם ונודדים עד קצווי ארץ ברדיפתם אחר ממון. כאשר האדם אינו מרסן תאווה זו, עלול הוא להתדרדר עד שלא יסתפק באיסוף ממון בדרכי היתר וינסה לשלוח יד גם בממון אסור. כדי לרסן תאווה זו, קורא שלמה לוותר גם על מתנות. זהו מירשם בדוק לעצירת הסחף של תאוות הבצע.

שנאת מתנות מסייעת לאדם להתרחק גם מן החנופה. החונף הוא אדם שחי את חייו שלא בהתאם לצו שכלו, אלא לפי ראות עיניהם של אנשים אחרים. בכל צעד בחיים הוא שואל את עצמו: מה יאמרו הבריות? רצונם וסגנון חייהם של אחרים מכתיבים לו את מהלכיו. ייעוד חייו של אדם מישראל הוא להשתדל למצוא חן בעיני בוראו, ולא לחיות כל העת בצל דעתם של הבריות.

נטילת מתנות הינה אחד הסממנים המאפיינים את דרכו של החונף. הרדיפה אחר הבריות, כדי שאלו יעניקו לו תשומת לב, כבוד וטובות הנאה הינה צורה של בקשת מתנות מבשר ודם. שונא המתנות עושה צעד חשוב בדרך להשתחררות מעול החנופה ומהשעבוד התמידי לרצות את החברה.

שנאת המתנות משחררת את התלות בבני אדם. השלכותיה של תלות זו הינן רחבות. המתרגל להיות תלוי בבני אדם ובמתנות שהם מעניקים לו, הופך להיות מושפע על ידם. מתנה שאדם נותן מהווה צינור השפעה על המקבל. כאשר אדם רגיל לקבל טובות הנאה מאחרים, גוברת והולכת השפעתם עליו.

זה היה אחד מנימוקיו של אברהם אבינו בסירובו לקחת ממלך סדום מחוט ועד שרוך נעל. אברהם הכיר את טיב מעשיו של מלך סדום, וחשש פן להנאה כלשהי מממונו תהיה השפעה רוחנית שלילית עליו.

זאת עוד, הציפיה לקבלת מתנות מסיחה את הדעת מהבטחון בה'. תפקיד האדם לצפות ולייחל לידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה של הקב"ה, ולא לתלות את עיניו בבשר ודם. אוהב המתנות מתרגל לאורח חיים של הסתמכות על חסדי אנוש, במקום להשליך את כל יהבו על ה', 'המשביע לכל חי רצון'.

המושג "חיים" כשלעצמו מורה על עצמאות בלתי תלויה באחרים, כשם שמעיין מים חיים נובע ממקורו העצמי, בניגוד לבור המקבל את מימיו ממקורות אחרים, כך גם האדם, רק כאשר אין הוא תלוי באחרים, נאה לו המושג "חיים".

תלות חיובית אחת בלבד צריכה להיות לאדם, והיא תלות בקב"ה. זהו קשר למקור החיים. נשיאת עינים למתנת בשר ודם פוגמת בתלות מוחלטת זו.