עם הופעתו של אברהם אבינו בעולם, מתחילה תקופה חדשה בחיי האנושות. תמה תקופת הצדיקים ה"יחידים", כמו חנוך, מתושלח, נח, שם ועבר, אשר אורם היה כנוס בתוכם. החל עידן ההתגלות, הפצת אור האמונה על ידי עמודי עולם.

לנח אמר ה' (בראשית ז', א'): "בא אתה אל התיבה", כי היתה זו עת לכינוס ולהתחבאות, לאברהם נאמר (בראשית י"ב, א'): "לך לך מארצך", עת לצאת וללכת מעיר לעיר ומממלכה לממלכה לקרוא בקול גדול בשם ה'.

האמת הגדולה שהתגלתה לאברהם אינה נותנת לו מנוח, הוא לא יכול להשאר אדיש לגורלם של ההולכים בחושך, הוא מתווכח איתם ומוכיחם, שובר את פסיליהם, עוקר את אמונת ההבל מלבם, ומראה להם באופן ברור ביותר שיש רק א-ל אחד, יחיד ומיוחד.

שליטי הארץ אינם יושבים בחיבוק ידים, לנוכח האיש המתנגד לאמונתם הכוזבת ולאפסות דעותיהם. הם חוששים פן תשמט הקרקע מתחת שלטונם. אולם אברהם אינו פוחד מאיש, חזק הוא מצור באמונתו. הוא אינו נרתע גם מנמרוד גבור החייל ומכבשנו. כך הוא עובר את נסיון אור כשדים מעודד ומחוזק, לקראת המשך דרכו בהפצת אור האמונה.

אברהם אבינו הוא ראש וראשון למפיצי האמונה. כנושא היעוד הגדול של המלכת הקב"ה, הוא חותר לגלות ולפרסם את אלוקותו לכל, כדי שכל יושבי תבל ושוכני ארץ יכירו וידעו כי רק לה' תכרע כל ברך תשבע כל לשון. וכדברי הספרי: "עד שלא בא אברהם אבינו לעולם, כביכול, לא היה הקב"ה מלך אלא על השמים בלבד, שנאמר (בראשית כ"ד, ז'): "ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי", אבל משבא אבינו אברהם לעולם, המליכו על השמים ועל הארץ, כפי שנאמר (שם ג'):"ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (ספרי דברים כ"ו, י'). פירוש מאמר חכמינו זה הוא שעתה הכירו גם יושבי הארץ במלכות ה' ובחובה לעבוד אותו בלב שלם.

תקופת האבות הנפתחת עם התגלות אברהם, הטביעה את חותמה לא רק לשעתה ולדורה, אלא גם לדורות הבאים. "אין קוראים אבות אלא לשלושה" (ברכות ט"ז, ב'). עבודתם היא נצחית, הם נחשבים כאבות לכל הבאים אחריהם, ומהם יתד ופינה לקיום התורה והמצוות של זרעם עד סוף כל הדורות.

כל מעשה, ואפילו הזעיר ביותר, שאירע לאבות, היתה לו השלכה לדורות. לדוגמה: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וכל מעשה שעשה אברהם על ידי שליח, עשה הקב"ה לבניו על ידי שליח (בראשית י"ח, ז'). "ואל הבקר רץ אברהם" – "ורוח נסע מאת ה'" (במדבר י"א, ל"א) רוח זו הביאה את השלו למחנה. "ויקח חמאה וחלב" – "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות ט"ז, ד'). "יוקח נא מעט מים" (ע"י שליח) "והכית בצור ויצא ממנו מים ושתה העם" (שם י"ז, ו') – ע"י שליח.

כל מעשה שעשו האבות, הם עשו אותו לדורות, הם החדירו הכרה זו בבניהם עד עולם. האבות מהווים יסוד מוצק לכל הדורות.

העולם שהתערער בימי דור אנוש, דור המבול ודור הפלגה, הולך עתה ומתאושש. האבות עוסקים בתקונו של עולם, למחות את עקבות הפגמים של הדורות הקודמים. אברהם אבינו מתקן ע"י מידת החסד את אשר עוותו הראשונים במעשי גזל וחמס. בנוסף הוא ממליך את הקב"ה – יחידו של עולם.

הנהגתו של אברהם אבינו במידת החסד, נבעה מתוך ההכרה שתכלית הבריאה היא להיטיב. מתוך מגמת החסד עוסק הוא גם בחיזוק האמונה בליבות בני האדם ובפרסום אלוקותו של ה' לכל באי עולם. הוא מבין את מידת החסד, לא רק במובן ההטבה הגשמית, שערכה רב בפני עצמה, אלא במובן הנעלה יותר כהטבה רוחנית, ללמד תועים בינה.

כך ממשיכים האבות לתקן את העולם ולבססו, איש איש בדרכו ובמידתו. עבודתו של אברהם נבעה, כאמור, מתוך מידת החסד, אצל יצחק היתה נקודת ההשפעה במידת הגבורה, היא מידת היראה, ואילו יעקב מידתו היתה מידת התפארת. כנגד שלושת היסודות שעליהם העולם עומד: התורה, העבודה וגמילות חסדים. יעקב איש תם יושב אהלים, הוא עמוד התורה, הכלול במידת התפארת. יצחק, הבן הנעקד, הוא עמוד העבודה התמה, הנובעת מיראת ה' טהורה. ואברהם איש החסד, העמוד השלישי. כך מניחים האבות את המסד לעולם משופר ומשוכלל, נוטעים את היסוד לאומה הבחירה, אשר יעודה ומגמתה תקון עולם במלכות ש-ד-י, ושאיפתה שכל בני בשר יקראו בשם ה'.