ארבע האימהות אשר הקימו את בית ישראל, היו בטבען עקרות, ולא היו ראויות להוליד.
על שרה נאמר: "ושרי, אשת אברם, לא ילדה לו..." (בראשית ט"ז, א').
גם רבקה נזקקה לנס מיוחד כדי ללדת, הכתוב מעיד שיצחק אבינו העתיר לד' כדי לשנות את טבעה: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא" (בראשית כ"ה, כ"א).
רחל, פנתה במר לבה אל יעקב במילים: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (בראשית ל', א')
וגם לאה, אשר ילדה ליעקב ששה בנים, נזקקה אף היא מלכתחילה לסיוע מיוחד מן השמים, כלשון הפסוק: "וירא ה' כי שנואה לאה, ויפתח את רחמה", מכאן שמעצם טבעה היתה גם לאה עקרה.
הסיבה למה האימהות היו עקרות הוא כדי שתתפללנה מעומק ליבן לישועה. התפילה הינה מטרה, והצרות הינן אמצעי למטרה זו.
אם התכלית היתה לשמוע את תפילתן, מדוע הקב"ה לא פקד אותן בקשיים אחרים, כגון: מחלות, פרנסה וכדו'? מדוע היה צורך להטיל את תפקיד הקמת עם ישראל על ארבע נשים עקרות?
חשוב להתבונן עוד, מדוע היה מתבקש שראשי האומות עשיו וישמעאל, יוולדו מהאבות הקדושים? וכי לא היה מתאים יותר שלאומות נפרדות אלו יהיו אבות נפרדים משלהם?
להבנת נושא זה נתבונן בפסוק הראשון של ספר בראשית: "בראשית ברא אלוקים", ביאר רש"י: בשביל שני דברים שנקראו "ראשית" נבראו שמים וארץ - התורה ועם ישראל.
כדי שהתואר "ראשית" יוכל לחול על מייסדי העם הנבחר, היה צורך להחיל שתי תוכניות על העם. האחת – ניתוק, והשניה - זיכוך. בעזרתן יפרדו המייסדים מהדורות הקודמים להם ויפתחו בהתחלה חדשה. למטרה זו, כיוון הבורא יתברך את ההשתלשלות המתוארות בפסוקים.
האמהות היו עקרות, ובדרך הטבע לא יכלו להמשיך את שלשלת הדורות הקודמים ולהוליד ילדים. לכן, אין לאותם דורות, שקדמו לאמהות, שייכות וקשר טבעי לבני האמהות. הקשר נותק. מעתה, הרן, אבי שרה, אינו נחשב מבחינה רוחנית לסבו של יצחק.
לו היה הרן מתייצב וטוען שיצחק הוא נכדו, היינו משיבים לו ששרה אשת אברהם עקרה היא, ולנס שהתרחש סביב הולדתו של יצחק אין קשר להרן. ממילא, אין ליצחק אבינו קשר לדורות הקודמים, ויכול הוא להיקרא "ראשית".
נחה דעתנו בעניין יחוסו של יצחק מצד אמו, אך מה בקשר ליחוסו של יצחק מצד אברהם אביו? והרי אברהם נולד בדרך טבעית לאביו תרח בן נחור, כיצד התנתק אברהם מן הדורות הקודמים?
למטרה זו הכין הקב"ה תכנית נוספת, והיא תכנית הזיכוך. תכנית זו אמורה לטהר את אברהם אבינו ממורשת אבותיו, ולהפכו לאדם חדש לחלוטין, לאדם הראוי לכינוי "ראשית". ישמעאל שיצא מאברהם, נטל עמו את "מורשת האבות", שהיתה טבועה באברהם מהדורות הקודמים, תכונותיו של תרח התנקזו ועברו לישמעאל.
מסיבה זו היה צורך שהבן הראשון יהיה ישמעאל, הנקרא בדברי רבותינו "קליפה". לכן גם הוחלף שמו של "אברם" ל"אברהם" רק לאחר לידת ישמעאל. כאשר נטל ישמעאל מאברהם את מורשתו של תרח, נעשה "אברם" לאדם חדש, והיה צורך לקרוא לו בשם חדש, כי "אברם" הקודם - בנו של תרח - שוב לא היה קיים מבחינה רוחנית.
נבין היטב את הפסוק שבו פותחת התורה את פרשת תולדות: "אלה תולדות יצחק בן אברהם - אברהם הוליד את יצחק", כפילות זו למה היא באה? התשובה: אילו היה כתוב רק חלקו הראשון של הפסוק, היינו עלולים לומר שיצחק הוא אמנם בנו של אברהם, אך סבו של יצחק הוא תרח. לכן, כתבה התורה משפט נוסף: "אברהם הוליד את יצחק", לומר שאברהם התחיל שולשלת חדשה ואין ליצחק מבחינה רוחנית סב בשם תרח.
תהליך ההתנתקות והזיכוך חזר על עצמו בדורם של יצחק ורבקה. רבקה שנולדה מבתואל הייתה עקרה. בתפילותיהם זכו יצחק ורבקה לזרע קודש, יעקב נולד בדרך נסית. ומעתה הקשר אל בתואל נותק, הוא אינו נחשב לסבו של יעקב.
עשיו שיצא מיצחק, ספג את שארית הפסולת שנותרה ביצחק אבינו. אמנם פסולת זו אינה פסולת גמורה כ"קליפת ישמעאל", וההוכחה היא, שישמעאל נולד מהגר, ואילו עשיו נולד מאחת האמהות, מרבקה.
עתה נוכל גם להבין, מדוע יצאו ראשי האומות - ישמעאל ועשיו מהאבות הקדושים. לשם תהליך של הזיכוך, ניקוי הפסולת, היה הכרח שראשי אומות אלו יבואו מהאבות הקדושים, יבררו את הסיגים ויותירו את הטוב הזך והמזוקק.
גם רחל ולאה היו עקרות, כדי לנתק בין ילדיהן לבין "הסב" לָבָן הארמי. כך לבן אינו נחשב לסבם של השבטים. יעקב אבינו שאין בו פסול כלל, שכן כל זרעו זך וטהור, הקים את התשתית של עם ישראל, שהם שנים עשר השבטים.
לעקרותן של האמהות היה תפקיד נוסף.
הפסוק אומר: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים י"ד, א'). במה מתייחד הקשר לבורא? אלא שהאמהות עקרות היו, וכדי ללדת הן היו זקוקות לנסים מאת הקב"ה. ילדיהן לא באו לעולם בדרך הטבע, ממילא, ולכן, הפכו בני ישראל להיות בניו של מקום, והם מתייחסים ישירות לבורא עולם.
עתה נוכל להבין את המשמעות העמוקה של הקמת עם ישראל משנים עשר השבטים.
המספר המקודש שנים-עשר קיים רק בעולם העליון, כגון: י"ב מזלות ברקיע, י"ב שערי תפילה בשמים ועוד. השבטים שנולדו בנס ומתייחסים לקב"ה, שייכים במהותם לעולם העליון, ולכן, הם בנויים ממספר י"ב, שהוא מספר שמיימי.
גם השם "ישראל" שהוענק ליעקב ולזרעו מעיד על מציאות זו. הנימוק בתורה לקביעת השם הוא: "כי שרית עם אלוקים... ותוכל" (בראשית ל"ב, כ"ט). נוכל למצוא משמעות נוספת לפסוק: עם ישראל הוא השר - השגריר של ה' בארץ, והוא נחשב כתייר בעולם הזה כדי לבצע שליחות ולחזור אח"כ למקומו הטבעי בעולמות העליונים.
גם הנהגתו של הקב"ה כלפי עם ישראל היא הנהגה שמעל לגדרי הטבע. נצחיות העם היהודי על רקע התלאות שפקדו אותו לאורך כל מסעותיו - אי אפשר להסבירה באופן טבעי. גם לידתו של העם וגם קיומו היו בנס וגם ההנהגה כלפיו מתנהלת בכללים שמעל הטבע האנושי.