צוות ערכים נפעם למול סיפורו של הילד בן השבע. בסמינר האקדמאי של "ערכים" שנערך בשבוע שעבר השתתפה משפחה המתגוררת בקיבוץ "גלאון" שבדרום. בנם בן השבע פנה בשאלה לאחד מבכירי המרצים: הוא סיפר שהוריו החלו לאחרונה להתקרב אל היהדות, הילד מעיד על עצמו במתיקות שהוא כבר מזמן חזר בתשובה, ומספר שהוא מסתובב בשבילי הקיבוץ  בכיפה וציצית. המראה החדש שלו לא בדיוק מעורר את התלהבות התושבים... החברים צוחקים עליו, המורים לועגים לו: "אבל אני לא חושש מהם, יש לי תשובות לכל דבר!" א"כ איפה הבעיה? הקושי של הילד טמון לדבריו במשפחתו, שאינה מתקדמת בקצב שמשביע את רצונו: "אני רוצה לגור בבני ברק, אני בכלל לא רוצה לגור בקיבוץ החילוני הזה! אין כאן שום חיים יהודים! כולם מתנהגים שם כמו גויים. למה שאני לא אחיה כמו כל ילד בבני ברק?" מקשה הילד, כשעיניו דמעות.

הרב ס. התרגש מאד למשמע הדברים, הוא השיב לילד בסיפור מחייו האישיים: "ראה, ב"ה יש לי משפחה גדולה. התברכתי גם בילדה נפלאה עם קשיים התפתחותיים מגוונים. היא מתמודדת עם בעיות קשות בתחום הלימודים והחברה. אך היא לא אומרת נואש, היא נאבקת ללמוד כבת רגילה למרות הכול. פעם אחת בעיצומה של התמודדות אמרתי לה: "את הילדה הכי מוצלחת שיש לנו!" ביתי כעסה ואמרה: נו, באמת... אתה חושב שאני כזו טיפשה להאמין לדברי הנחמה שלך?! אך רעייתי ואני התעקשנו שאנו עומדים מאחורי הדברים! והסברנו: ראי, כל אדם נשלח לעולם עם כוחות מיוחדים למימוש תפקידו. מעט מאד אנשים זוכים לכך. מפני שהם לא מודעים לכוחות שניחונו בהם או שהם מתעצלים מלממש אותם. אך את עושה כל שביכולתך לממש את הפוטנציאל הגלום בך. את מלמדת את כולנו כמה צריך האדם לעשות כל שביכולתו כדי לגדול ולצמוח!" וכיום ב"ה היא נשואה. בעלה היקר עבר קשיים דומים. שניהם כיום ממשים את יכולותיהם ל"אור" מוגבלותם. בעלה מטפל בהצלחה חסרת תקדים דווקא בנערים המתקשים בקשיים אותם הכיר! והיא מתמחה בהצלחה רבתי בהצגות בגני ילדים דווקא מפני שהיא נשארה במעט ילדה. ומפני כך היא יודעת יותר מכולם כיצד לדבר אל נפש הילד.

הרב עודד את ילד החמד: עליך לדעת, שיש לך תפקיד בהתאם למקום שבו בחר הקב"ה בשבילך. עליך לעשות הכול כדי לממש את התפקיד בתנאים שבו אתה נמצא. ולבצע אותו בצורה הכי מושלמת. תהיה ילד של בני ברק בקיבוץ גלאון... שמענו שאתה עושה זאת נפלא...                

טרם פרידתו של משה רבינו מעם ישראל ומזה העולם מבטא משה בגילוי לב את אהבתו וכמיהתו להיכנס אל הארץ המובטחת מחד ואת הסירוב שקיבל מאידך: "ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמר... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון". (דברים ג" כ"ב) רש"י מפרש את המילה הפותחת את הפרשה: "ואתחנן" שורש המילה: 'תחנונים' הוא 'חינם'. משה התחנן לבורא העולם בענוותנותו שגם אם הוא אינו ראוי לכך אזי שתנתן לו הזכות להיכנס לארץ בחינם. והמדרש מציין כי בגימטריית המילה 'ואתחנן' נרמז מספר התפילות שנשא בבקשה זו: 515!  אך למרות תחנוניו והפצרותיו לא נעתר לו הקב"ה להכנס לארץ ישראל. כפי הנאמר בפסוק: "ויתעבֵּר ד' למענכם ולא שמע אלי ויאמר ד' אלי רב לך אל תוסף דַבֵּר אלי עוד בדבר הזה" (שם כ"ז). 

המעשה מובא בכתובים בלשון קצרה, אך המדרש מביא את חילופי הדברים בין משה רבינו להקב"ה: "כשראה משה שנחתם עליו גזר דין, עג עוגה קטנה ועמד בתוכה ואמר: ריבונו של עולם! איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה! באותה שעה לבש שק ונתפלש באפר ועמד בתפילה ובתחנונים לפני הקדוש ברוך הוא עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית. וכו'. אמר משה לפניו: רבונו של עולם, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל - הניחני כחיות השדה שהן אוכלות עשבים ושותות מים ורואות את העולם - כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "רב לך". אמר לפניו: רבונו של עולם, אם לאו, הניחני בעולם הזה כעוף זה, שהוא פורח בארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום, ולעת ערב הוא חוזר לקנו - כך תהא נפשי כאחת מהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "רב לך"...

כיון שראה משה, שאין בריה יכולה להצילו מדרך המות, באותה שעה אמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (מדרש רבה פרשה י"א י').

בדברי מדרש אלו פתח מרן ראש הישיבה רבינו הגדול הגרא"מ שך זי"ע את "ירחי הכלה" בישיבת פוניבז' בשנת תשל"ט ושאל שאלה נוקבת ומתבקשת: מה פשר הדבר, הנה, הגיע שעתו של משה רבינו לסיים את חייו כבן אנוש, הוא ידע מה מצפה לו בעולם האמת...  הרי משה רבנו היה במרום בעת קבלת התורה וראה כיצד נראים החיים האמתיים. א"כ מה הטעם בבקשתו להשאר בעולם הזה כבעל חיים המשוטט בשדות ארץ ישראל או כעוף הפורח בשמי הארץ... וכי יש משמעות לחיי הכלב והציפור מול השהיה בעולם שכולו טוב, במחיצת הבורא יתברך בעולם הנשמות ששם יושבים צדיקים כשעטרותיהם על ראשם ונהנים מזיו השכינה?!

מרן יישב את השאלה בדברי יסוד למשמעות חיינו כאן בעולם: "וביאור העניין הוא, שלכל בעל חיים יש תפקיד שעל ידו הוא מרבה כבוד שמים. אמנם אין אנו יודעים בדיוק מהו תפקידו של כל יצור בבריאה, אך דבר אחד אנו יודעים שעל כל הברואים ולו המזערים ביותר נאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". (ישעיהו מ"ג ז') וכפי שמבאר המלבי"ם: "אבל דעו "כי כל הנקרא בשמי" היינו; כל הבריאה העליונים והתחתונים כל המתייחס אל שמי שאני בראתיו, וכל אשר "לכבודי בראתיו" שהוא כל הבריאה אשר בראתיה לכבודי שיתגלה ע"י המציאות כבוד ה', הנה כל המציאות כולו יצרתיו וגם עשיתיו".

משה רבנו העדיף למלא תפקיד ולהרבות כבוד שמים אפילו בכך שהוא יחיה חיי כלב, מאשר לקבל שכר וליהנות בעולם הנצח!!!

ומסיים מרן את דבריו: "מכאן עלינו ללמוד את השאיפה הצריכה למלאות את ישותו של כל נברא - למלא תפקידו ולהרבות כבוד שמים בכל מצב ובכל תנאי, כי לכך הוא נוצר - "לכבודי בראתיו"! (מראש אמנה).

הנה, לכשנתבונן בדברים, נראה  שלמרות כל השתוקקותו וכמיהתו של משה רבינו לזכות לקיים את מצוות התלויות בארץ ולמרות כל חמשת מאות וחמש עשרה התפילות והתחנונים, ואפילו להיות כחיה ועוף בא"י, קבל משה רבינו את הדין ואמר: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". כי זו הצורה לקיים את ה"לכבודי בראתיו", אם זהו רצון הקב"ה אזי קבלת הדין באהבה באי האפשרות לזכות במצוות התלויות בארץ זהו כבוד שמים.

אנו בני ארץ ישראל זוכים למה שמשה רבינו לא זכה! להיות כאן בארצנו הקדושה כבני אדם וכיהודים שומרי תורה ומצוות, החיים את קדושת הארץ ומקיימים את מצוותיה, כמה עלינו לשמוח ולעלוז בחלקינו ובגורלנו. אך מאידך עלינו לזכור ולהפנים את  החובה לממש את ייעודינו כאן ולהרבות כבוד שמים! להיות ראויים לכך שיתפאר בנו הקב"ה בדברי הפסוק: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".