אדם בודד נהרג. העובדה מצערת מאד! אך ראו את התכונה הגדולה שהפרשה עורכת סביב מותו:

"כי ימצא חלל... נופל בשדה, לא נודע מי הכהו" (דברים כ"א, א').

הרוג אלמוני נמצא, והרוצח נעלם ולא הותיר עקבות. לפני שקראו לחברה קדישא שתנהג כבוד בנרצח ותקברנו, ציפו הכל להופעתם של הזקנים, חברי בית הדין העליון, שמקום מושבו בירושלים. "ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל" (שם ב'), תפקידם של זקני האומה שהגיעו ממרחקים, היה למדוד את המרחק מהמקום שהחלל שוכב אל העיר הקרובה ביותר.

במשך כל ימי המדידה עלתה ההתרגשות בלב תושבי האזור. עצם מעשה המדידה שבוצע על ידי בחירי האומה, יצר אפקט מחנך, שהדהד בעוצמה ואמר: הריגתו של אדם אינה ענין של מה בכך. שיגרת החיים מוכרחה להיפסק, עד שיתלבנו הדברים. רעיון זה נקלט בלבבות והיווה מחסום יעיל מפני היווצרות אדישות אפשרית לנוכח הפסקת החיים, אדישות העלולה לסתום את עורקי הלב האנושי ולאטום את מוחו.

העיר הקרובה נמצאה, ההרוג נקבר. ועתה: "ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר... והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן..." (שם ג'-ד') זקני העיר, כמייצגיה של אוכלוסיית העיר כולה, נוטלים עגלת בקר, מורידים אותה אל נחל איתן, "אשר לא יעבד בו ולא יזרע" (שם ד'), כדי שהמקום יישאר חרב לעולם וכל מי שיעבור בו יראה ויזכור שבגלל חלל שנמצא שם, נאסר המקום עולמית לזריעה.

"וערפו שם את העגלה בנחל" (שם ד') מדוע דווקא עגלה?

"אמר הקב"ה: תבוא עגלה בת שנתה, שלא עשתה פירות (כלומר, שטרם ילדה), ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות" (רש"י).

ההרוג מת טרם זמנו. מותו גדע את פועלו עלי אדמות. עשייתו הברוכה והחיובית, כמי שנמנה על החברה האנושית, אבדה לעד. מעשה העריפה מחדיר לליבות הרואים והשומעים תחושה של אבדון בטרם עת.

עתה מתקרב הטקס אל שיאו. כל זקני העיר "ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וענו ואמרו: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו'" (שם ו'-ז').

וכי יעלה על לבנו שזקני העיר ונכבדיה הרגו אדם על לא עוון בכפו? מדוע הצריכה התורה את המכובדים הללו להודיע קבל עם ועדה שידם לא שפכו את הדם?

האם הזקנים המכובדים הללו, שכל חייהם קודש לחיי רוח, תוך קיום תורה ומצוות, אנשים שלא פגעו מימיהם בזבוב, חשודים פתאום ברצח? מה מקום להכרזה זו לעיני כל בני עירם?

"אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה" (שם). מכאן אנו למדים, שאם נקלע אורח לעיר, חייבים זקני העיר לדאוג לו שלא יחסר לו דבר.

ואם פטרנו את האדם בלא שהענקנו לו אמצעי ביטחון ראויים לשמם, אם לא האכלנוהו כדבעי, אם לא דאגנו למחסורו ולא ניסינו ללוות אותו בהתאם לתנאי המקום, קולר מותו תלוי בנו.

חומרתה של שפיכות דמים העמיקה באותם הרגעים, וזכתה לממדים אדירים. בלב כולם נקלט מהו ערכה של נשמה שאבדה, ומהי האחריות המוטלת על הכלל כדי שלא יישנו מקרים כאלו. הבריות למדו מה פירושה של אחריות, והכירו שאין היא חלה רק על הרוצח שהרגו בפועל, כי אם על החברה כולה, אם היא נהגה בהיסח דעת, באדישות ובלא שימת לב להגנת האורח שנקלע לסביבתה.

הפרשה מסיימת בפסוק (שם ט'): "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, כי תעשה הישר בעיני ה'". כיצד ניתן לבער את הדם הנקי מקרבך, והלא לא ידוע מי רצח את החלל? אלא יש כאן דרישה מכל אחד ואחד שיחוס על חיי עצמו ולא ישפוך את דמו הוא, את נשמתו הגבוהה, על ידי עבירות. עשיית "הישר בעיני ה'" היא היא הצלת הנשמה, והכוונתה למילוי תפקידה האמיתי.

זוהי המסקנה של פרשת עגלה ערופה. אותה נפש שאבדה מצווה עלינו לשמור על נפשותינו מלכד, ולכוון אותן לכיוון הנצחי.